~חדשות ספורט או לא להיות~

"RACE" בגרמניה הנאצית

(צילום לני ריפנשטל)

האיצטדיון האולימפי בברלין

אוליפיאדת ברלין 1936- תצוגת הפאר של האימפריה הנאצית. מרבית מדינות העולם מתכנסות באיצטדיון הגרמני העצום כדי לצפות בהישגיהם המדהימים של הספורטאים הטובים ביותר בעולם, ובייחוד באלה של הגזע הארי. האולימפיאדה שימשה את מערכת התעמולה של גרמניה לצורך העלאת המורל של העם הגרמני, אך מטרה זו לא בדיוק צלחה.

 לני ריפנשטל שהייתה הבמאית שסיקרה את האולפמיאדה יצרה ביחד עם שר התעמולה הנאצי את הסרט "אולימפיה" שיצא בשני חלקים והציג בו את "היופי והשלמות" של הספורטאים הגרמנים "המושלמים". אך לא הכל היה מושלם עבור הגרמנים, הגרמנים שרצו להציג תדמית חיובית של עצמם בעיני שאר מעצמות העולם נאלצו להימנע מלפגוע במשתתפים מה"גזע הנחות" ואפשרו להם להשתתף בתחרויות, אך עם זאת הושפלו השחקנים האלה. ג'סי אוונס רץ מוכשר אמריקאי הצליח לערער את התאוריה הנאצית כאשר הראה לעולם ובייחוד לגרמניה איך רץ שחור מצליח להשיג ארבע מדליות זהב באולימפיאדה אחת ולנצח את "שלמותו" של הגזע הארי. בכתבה זו אסקור את התמודדותם של  המשתתפים באולימפיאדה עם דגש על הספורט כמחזק תחושת לאומיות ועל הספורט ככלי מחאה.

ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין (צילום לני ריפנשטל)

רץ גרמני באולימפיאדת ברלין (צילום לני ריפנשטל)

לאומיות מהי?

לאומיות, קבוצת אנשים שלא מכירה אחד את השני באופן אישי אך חולקת את אותה המסורת, היסטוריה, טריטוריה, אמונה דתית / אידיאולוגית, שפה וכו'... באמצעות תחושת הלאומיות שומרת הקבוצה על אחדותה ויחודה, ספורט היא אחת הדרכים הבולטות לחיזוק תחושת הלאומיות. ניתן לחזק את הלאומיות באמצעות הספורט ע"י ייצוג המדינה בתחרויות ספורט מול מדינות אחרות, באמצעות חפיפה בין ענף ספורט מסויים לזהות לאומית, זיהוי סגנון משחק מסויים כאופי לאומי או הפיכת אירוע הספורט ליום חג לאומי. 

מטרתה העיקרית של אולימפיאדת ברלין הייתה לחזק את תחושת הלאומיות בקרב העם הגרמני ולהוכיח לגרמניה ולשאר העולם שהגזע הגרמני הוא הכי טוב , נעלה ומוצלח, מטרה שכשלה בסופו של עניין עם זכייתו שת ג'סי אוונס בארבע מדליות זהב באולימפיאדה. 

אולימפיאדת ברלין הייתה חגיגה עצומה עבור העם הגרמני, ובעיקר עבור המפלגה הנאצית שהפכה ללאום החדש של גרמניה. הסרט אולימפיה היה אמור לחזק את הלאומיות בקרב העם הגרמני, והאצטדיון והספורטאים נועדו כדי להשוויץ ב"יופיה" של האימפריה הנאצית מול המדינות האחרות . 

(צילום לני ריפנשטל)

לני ריפנשטל מתעדת את האולימפיאדה

כמו הגרמנים, גם שאר המדינות שלקחו חלק באולימפיאדה התמודדו על התהילה שתחזק את תחושת הלאומיות שלהם במשחקים. למרות הגזענות הרבה כלפי שחורים בתוך ארה"ב, ארה"ב לקחה איתה לאולימפיאדה עשרה אתלטים שחורים מכיוון שהיו ספורטאים טובים והיה להם סיכוי להביא לארה"ב ניצחון שיחזק את תחושת הלאומיות של ארה"ב מול העם הגרמני. האתלטים השחורים האמריקאים אכן הביאו תהילה לאמריקה כאשר הם זכו בשש מדליות זהב, ארבע מהן הושגו ע"י ג'סי אוונס.

מדליית זהב לאוונס

ספורט ככלי מחאה:

אולימפיאדת ברלין היוותה מעמסה כבדה על ג'סי אוונס המסכן. מצד אחד כספורטאי מוכשר שעובד קשה ומתעמל כל יום מספר רב של שעות במטרה להתמודד באולימפיאדה, וויתור על ההתמודדות באולימפיאדת ברלין תפגע קשות בקרירה שלו כספורטאי (אולימפיאדה היא הזדמנות כמעט חד פעמית עבור ספורטאי, אם יחכה לאולימפיאדה הבאה גופו כבר יספיק להזדקן והישגיו יהיו פחות טובים), אך מצד שני כדמות מפורסמת (אלוף ארצי) המייצגת את קהילת השחורים בארה"ב משמעות ההשתתפות באולימפיאדה תהייה קבלה ותמיכה באידיאולוגיה הנאצית הגזענית. לאחר מחשבות עמוקות בנושא תוך כדי הפעלת לחצים על אוונס משני הצדדים, החליט אוונס להשתתף באולימפיאדה כמחאה, ולערער את האידאולוגיה הנאצית ע"י השגת מדליות זהב. אוונס אכן הצליח במשימתו, בעזרת כישרונו הרב ועורו השחור הצליח לקדם מחאה אישית מוצלחת כנגד המעצמה הגרמנית (מחאה שאמנם לא הצליחה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע את מותם של מיליוני אנשים במלחמת העולם השנייה, אך הצליחה לערער ולו במעט את תורת הגזע הגזענית של היטלר.) האגדה גם מספרת כי לאחר זכיתו של אוונס היטלר עזב את האולם על מנת שלא יצטרך ללחוץ את ידיו של אוונס ולהכיר בטעותו. 

אוונס באולימפיאדת ברלין 1936

במהלך המשחקים ג'סי אוונס התיידד עם הספורטאי הגרמני לוץ לונג שהיה יריבו לתחרות, מעין מחאה נוספת שנועדה להוכיח כי למרות התחרות אפשר לשמור על יחסים טובים של חברות וכבוד. חברות זו שימשה גם את לוץ לונג במחאה הקטנה שלו כנגד המפלגה הנאצית, כאשר סייע לאוונס להימנע מפסילה בקפיצה לרוחק כשיעץ לאוונס לסמן את קו הזינוק במגבת ובכך גרם לאוונס לנצח אותו בתחרות. לונג תמך באוונס, וידע כי נצחונו של אוונס בתחרות יעזור להוכיח שהתורה הנאצית היא שגוייה ומטופשת. לצערי הרב ידידותם של לונג ואוונס הייתה קצרה, מכיוון שלונג נהרג במלחמת העולם השנייה כשנשלח להילחם בחזית. אוונס אמר על לונג:  "גם אם תתיכו את כל הגביעים והמדליות בהם זכיתי, הם לא יתקרבו לכדי הידידות בת 24 הקאראט ביני לבינו. היטלר בוודאי השתגע כשראה אותנו מתחבקים ככה. החלק העצוב בסיפור הוא שמאז לא ראיתי אותו יותר, הוא נהרג במלחמת העולם השנייה"

ג'סי אוונס ולוץ לונג- חברות אמיצה

ג'סי אוונס הפך אמנם לסמל בינלאומי להתרסה של ספורטאי מוכשר כנגד השלטון הנאצי הדיקטטורי, וזכה לאהדה רבה מצד יושבי האצטדיון באולימפיאדה שהריעו לו על זכיותיו, אך הוא עדיין לא זכה לקבלת פנים חמה במדינתו הגזענית. "כשחזרתי למולדתי, לאחר כל הסיפורים על היטלר, עדיין לא יכולתי לשבת בקדמת האוטובוס; הייתי חייב ללכת לדלת האחורית. גם לא יכולתי לגור היכן שרציתי. אמנם לא הוזמנתי ללחוץ את ידו של היטלר, אך גם הנשיא בבית הלבן לא הזמין אותי".

עצוב לי כל כך שספורטאי שניסה להילחם בגזענות במדינה זרה ולערער את התיאוריה הנאצית סבל מגזענות קשה במדינתו שלו. הסיפור שלו מראה את כוחו של הספורט כפלטפורמה למחאה חברתית ולגאווה לאומית. הישגיו של אוונס תועדו ברובם ע"י לני ריפנשטל שהייתה במאית ראשית במערכת התעמולה הנאצית. 

~צילום עיתונות- לא שחור ולבן~

צילום עיתונות- לא שחור ולבן

כתבה: נגה שירצקי 

כצלמת בעצמי, יוצא לי להתמודד לא מעט עם דילמות מוסריות שונות הקשורות בעולם הצילום הדוקומנטרי והעיתונאי. מצד אחד כצלמים אנחנו רוצים לגרום לשינוי חברתי, להעלות נושאים לסדר היום הציבורי ולגרום לאנשים לחשוב, אך מצד שני חשיפה של תכנים רגישים כמו אנשים שנייה לפני מותם, פוגעים בפרטיות של המצולם ומעמידים את הצלם בדילמה מוסרית: לעזור או לתעד? האם אפשר בכלל לעזור ולשנות את המציאות ולמנוע מהמצולמים למות או להיפגע? ואולי ע"י פרסום הצילום בעיתונים אפשר יהיה למנוע מוות של אנשים נוספים ולשנות משהו בחברה? מה עדיף לעשות? דוגמה מובהקת לכך היא הסיפור שמאחורי התמונה של הילדה והנשר בסודן, בו מצולמת ילדה אפריקאית גוועת ברעב כשבסמוך לה נמצא נשר המחכה למותה הקרב. הצלם שצילם את התמונה התאבד מספר חודשים מאוחר יותר כתוצאה מדכאון לאחר שהבין שיכל לעזור לילדה במקום לתעד את הסבל שלה.

לעומתו לעומת זאת ,ישנו הצלם ניק אוט שצילם את הצילום האייקוני של "טרור המלחמה" שהצליח גם להפיץ צילום אייקוני שנגע באנשים רבים וגרם לשינוי חברתי וגם להציל את חייה של הילדה המצולמת בתמונה.

"טרור המלחמה" 1972 מלחמת ויאטנאם, צילום  Nick Ut

הצילום האייקוני המצולם מעלה הוא אחד הצילומים המפורסמים ביותר המזוהים עם מלחמת ויאטנאם אם לא אחד הצילומים המפורסמים ביותר בכלל. הצילום צולם במהלך המלחמה, כאשר חיל האוויר של דרום ויאטנאם הפציץ בטעות בחומר נפץ (נפלם)  כפר צפונית לעיר סייגון בויאטנאם. ניק, צלם עיתונאות וייטנאמי שנכח במקום בזמן ההפצצה הבחין לפתע בחבורה של חיילים וילדים רצים בחרדה מהכפר המופצץ, וביניהם בילדה בת תשע ושמה פאן טי קים פוק שרצה ערומה וצורחת בכביש הראשי ביציאה מהישוב. לאחר שניק צילם את התמונה ההיסטורית הוא הצליח להבין שהילדה ערומה וצורחת מכיוון שנפגעה מנפלם. ניק ניסה ככל יכולתו לעזור לילדה ולטפל בה, הוא שפך כמויות של מים על הכוויות שלה ולקח אותה ועוד ילדים נוספים מהכפר לבית חולים בו אמרו לו שיש סיכוי סביר שלא תשרוד את הכוויות בדרגה השלישית שמכסות 30% מגופה, אך לבסוף באמצעות קשריו כעיתונאי הוא הצליח לגרום להעברתה לטיפול בשטח האמריקאי שהציל את חייה.
התמונה שהפכה במהרה לאייקונית הראתה זווית חדשה ואחרת על המלחמה והראתה לעולם שהמלחמה הזו עושה יותר רע מאשר טוב. בנוסף התמונה עוררה גם דיון בנושא התרת פרסום תמונות שמכילות ערום בעיתונים ובכלי התקשורת. בשנת 1973 זכה ניק בפרס פוליצר על התצלום, באותה השנה ארצות הברית החליטה להפסיק את המעורבות שלה במלחמה.

הדגמת שלושה מושגים מהזירה על "טרור המלחמה": 

"טרור המלחמה" הוא תצלום אייקוני -

תצלום אייקוני הוא תצלום שהופך לסמל חזותי, הוא זכור ומוכר לאנשים רבים, הוא מציג אירוע היסטורי משמעותי, מעורר הזדהות רגשית חזקה ומופץ בכלי תקשורת רבים. "טרור המלחמה" הפך לסמל של אכזריותה של מלחמת ואיטנאם ולאכזריותן של מלחמות בכלל, הוא פורסם בכלי תקשורת רבים וצפו בו מיליוני אנשים שהזדעזעו וריחמו על קים פוק- הילדה הערומה והשרופה שבתמונה. "טרור המלחמה" גרם להד גדול בעולם וסייע להפסקתה של המלחמה.

המסר הדנוטטיבי בתמונה -

המסר הדנוטטיבי הוא המסר הראשוני המתקבל בעת צפייה בתמונה. מצפייה ראשונה ב "טרור המלחמה" ניתן להבין כי מדובר בצילום מלחמה. החיילים ברקע, הילדים הבוכים והבורחים מהתופת- ניתן להבין בקלות כי התמונה אינה מתכוונת לשבח את המלחמה, אלא להראות את צדדיה השליליים והאפלים. המסר שאותו אמור הצופה לקבל מהתמונה הוא שהמלחמה הנוראית הזו חייבת להיפסק.

הפונקטום בתמונה -

ממבט ראשון נראה כי מדובר בתיעוד רגיל של מלחמה, אך ישנו פרט קטן אחד בתמונה שמשנה את הכל ונותן לתמונה היבט אחר החוצה יבשות וימים ונוגע בכולנו - זהו הפונקטום בתמונה, ובמקרה זה אלו קים פוק והילד הבוכה בחזית התמונה. מלחמה היא דבר שגרתי התוקף את העולם מידי פעם, בכל פעם תרבות אחת נלחמת באחרת, חיילים מתים, מלחמה היא עיניין שמעסיק בדרך כלל את המעצמות הלוקחות בה חלק, אך לא את שאר העולם שממשיך בזמן זה בשלו. שני הילדים בתמונה משנים את המצב, הבעות הפנים שלהם ממיסות את הלב והופכות את התמונה לתמונה שרלוונטית ומצמררת בכל מקום ובכל זמן ונוגעת בכולנו.

"טרור המלחמה" כמו כל צילום עיתונאות מעלה המון שאלות מוסריות בדבר נושא תיעוד ופרסום התמונה. מצד אחד מדובר באחד הצילומים המשפיעים ביותר שצולמו בתולדות האנושות שגרם להד גדול בעולם ולהפסקת המלחמה, אך מצד שני מדובר ברגע רגיש של ילדה שרצה ערומה ומלאת כאב ברגע הכי נורא בחייה, האם זה מוסרי לתעד ולצלם את זה בכלל? לדעתי כאשר ניק צילם ופרסם את התמונה הוא עשה חייל בכך שסייע להצלת גורלם של המון ילדים ואנשים אחרים בויאטנאם ובעולם בכלל. לדעתי למרות שתועד כאן רגע אישי ורגיש של קים פוק היא עדיין שמחה שהתמונה פורסמה והצליחה לגרום לשינוי ולמנוע סבל של אנשים נוספים. ניק בצילום צילום זה הגשים לדעתי את חלומו של כל צלם עיתונאות: גם לחולל שינוי חברתי ענקי מצד אחד ומצד שני להציל את חייהם של המצולמים בתצלום.

ניק אוט וקים פוק בשנת 1973

ניק אוט וקים פוק בשנת 2012

~פרסום וקמפיין אזרחי~

~פרסומת חברתית~

בין אם זו פרסומת מסחרית או פרסומת למען מטרה חברתית, הפרסומת צריכה לשכנע אותנו לקנות את מה שהיא מנסה לפרסם, איך היא עושה זאת?

כדי שאוכל להמחיש את הדברים בצורה הטובה ביותר, אני מזמינה אתכם כהתחלה לצפות בפרסומת שיצרתי למען מטרה חברתית שחשובה לי:

אשאל אתכם כעת שאלה, ואשמח אם תנסו לענות לעצמכם בכנות: במצב רגיל בו היו מבקשים מכם לצפות בפרסומת למוצר האם הייתם מוכנים לצפות? סביר להניח שהתשובה תהייה לא. צרכן התקשורת של שנות ה-2000 הוא כבר מתוחכם ובעל ניסיון, וברגע בו יצפה בפרסומת כבר יעלו בראשו אזעקות כנגד הפרסום והנסיון למכור לו. מרצונו החופשי אדם לא יסכים לקנות מוצר שימכרו לו בפרסומת.

 

אז איך בכל זאת הפרסומות מצליחות למכור?

פרסומת לא תמכור את עצמה כפרסומת, או במילים אחרות  היא תמכור ערכים/סיפור מרגש/ אווירה ולא מוצר. הפרסומאים ישתמשו בכלים כמו מוסיקה, הומור, בגדים יפים, דמויות חביבות, סיפור מעניין והפתעה. בשביל שנרצה לרכוש את המוצר ישתמשו הפרסומאים בשלושה מרכיבים ע"פ אריסטו (לעיתים בשלושתם ולעיתים רק באחד/שניים מהם): המרכיב הרציונלי-ההגיוני- מדוע כדאי לי לקנות את המוצר?, הצד האימוציונאלי- הרגשי- מה קניית המוצר תגרום לי להרגיש? וניצול מעמד הדובר- אם מי שמפרסם הוא סלבריטאי/ מומחה כנראה שהוא יודע מה נכון עבורי.

בפרסומות של אופנה, תכשיטים, בשמים וריהוט הפרסומאים ישתמשו לרוב בשחקנים שנראים טוב, לבושים יפה, שחיים חיים של פאר ואושר, כאשר אנחנו נראה את הדמויות בפרסומת אנחנו נרצה להיראות טוב כמו השחקנים והדוגמנים בפרסומת, ואנחנו נקנה את המוצר מתוך הנחה שאנחנו נראה טוב כמוהם אם נשתמש במוצר.

פרסומות אחרות כמו למשל פרסומות לחברות ממשלתיות (חברת חשמל) ובנקים ישתמשו לרוב בבובות מצחיקות וקומיקאים לצורך שבירת התדמית השלילית שנדבקה להם. בכך הם גורמים ליותר אהדה כלפיהם, וכתוצאה מכך מגיעים אליהם יותר לקוחות שמרגישים כי הבנק/ החברה הם ידידותיים ובעלי חוש הומור ורצון לעזור ללקוחות ולרצות בטובתם. 

 

סוג נוסף של פרסומות יסוו את עצמן לסיפור מרגש/ מצחיק. ע"י הצגה של סיפור מרגש על אהבה, ילדים משפחתיות או כל סיפור מרגש אחר, הפרסומאים גורמים לנו הצופים לרצות לצפות בפרסומת המרגשת ולשכוח כי מדובר בפרסומת עם תוכן פרסומי. אנחנו נרצה לרכוש את המוצר בגלל הרגש שהפרסומת שלו גרמה לנו להרגיש.

דוגמה לפרסומת שמספרת סיפור מרגש ויפה:

סוג נוסף של פרסומות הן פרסומות מומחים- כאשר מי שמציג אותן יהיה רופא/ מקצוען כלשהו או מפורסם בעל תדמית של מקצוען. פרסומות אלו ישכנעו אותנו לקנות מכיוון שאנחנו נהיה בטוחים שאם המומחה אמר שהמוצר טוב אז כנראה שהוא צודק, גם אם המוצר הוא לא טוב בכלל או טוב בדיוק כמו כל מוצר דומה אחר. 

מה זה קמפיין אזרחי?

קמפיין שמטרתו באמצעות שורת פרסומים להביא נושא מסויים לידיעת הציבור ולגרום לשינוי חברתי. הקמפיין האזרחי משתמש באמצעים הרטוריים בהן משתמשות הפרסומות (רציונאלי, אימוציונאלי ומעמד הדובר) ובאותם האמצעים בשביל להעביר את המסר, רק שההבדל המהותי היחיד ביניהם הוא שקמפיין אזרחי הוא קמפיין לא למטרות רווח כלכלי (הרווח היחיד הוא שלנו כאנשים שרוצים לחיות בעולם טוב יותר). 

כדי לבנות קמפיין אזרחי יש לאתר מטרה ראלית, לגייס כספים ולייצר מסע פרסום שמעביר מסר.

~ולסיום- קצת על הקמפיין שיצרתי~

את הקמפיין האזרחי שיצרתי בחרתי לעשות על נושא חברתי שקרוב ללבי במיוחד והוא חתולי הרחוב. כמישהי שחייה עם חתולים אצלה בחצר מגיל ממש צעיר, לא יכולתי שלא לשים לב למכלול הקשיים שעוברים חתולי הרחוב באופן יומיומי: בין אם זה הצמא בקיץ, הרעב, הקור בחורף, הדריסות, ההתעללות וחוסר האכפתיות של מרבית האנשים. בתחילה תכננתי ליצור את הקמפיין בצורה של סיפור מרגש ומצמרר שיראה סיפור חיים טראגי של משפחת חתולים ויעביר את המסר של נסיעה בזהירות בשביל להפחית את מספר החתולים הנרצחים על הכביש, אך משיקולים של שחקנים וזמן שיניתי לקמפיין יותר פשוט.

 בקמפיין שיצרתי אני מתארת סיפור קליל ופשוט של שתי חתולות שזוכות ללטופים ולמשחקים מבעליהן- אוהבי חתולים אובססיביים, ובתוספת של השיר המוכר "ALL YOU NEED IS LOVE /BEATLES" אני יוצרת אווירה של אהבה,קלילות ומעט הומור. בקמפיין אני מבהירה שבשביל לעזור לחתולי הרחוב אין צורך לאהוב אותם באובססיביות כמו הבעלים של החתולות מתחילת הסרטון, אלא מספיק לדאוג להם לשלושה דברים בסיסיים: מים, נסיעה זהירה בכבישים, ודפיקה על מכסה המנוע בחורף לפני כל נסיעה בשביל לוודא שלא נכנס לשם חתול. 

קישור נוסף לקמפיין שיצרתי:

~הומור וקליפים ויראלים~

תמונה + משפט, למה ממים כל כך מצחיקים אותנו?

הממים האינטרנטים- ההכלאה המשונה הזו בין תמונה/ סרטון ובין טקסט שיצרה לנו האבולוציה ושולטת ברשתות החברתיות. אז מה כל כך מצחיק פה?

הממים האינטרנטים  (באנגלית Memes) הם למעשה תכנים תקשורתיים בכלל ותכנים הומוריסטים בפרט המופצים ע"י אנשים מן השורה. בעידן הרשתות החברתיות כל אדם יכול להפיץ וליצור ממים ככל העולה על רוחו בין אם מדובר בתמונה , סרטון או קטע כתוב. למעשה המם הוא אחד התוצאות של הרשתות החברתיות, והמם נחשב לויראלי כאשר הוא מופץ במהירות וללא שינויים  למספר רב של משתמשים המשתייכים לרשתות חברתיות שונות.

הממים היא אחת הדרכים של הגולשים להביע את דעתם על נושאים שונים או סתם להביע את היצירתיות והגאונות שלהם ברשת. הממים צריכים לגעת בכמה שיותר אנשים ולהיות כמה שיותר מצחיקים ואקטואלים בשביל שיזכו למנת תשומת הלב הנדרשת מהציבור וכדי שיופצו. הפצה של פריט היא מימטית כאשר הפריט המופץ עובר שכתוב ויצירה מחדש ע"י גולשים שונים המוסיפים לו משמעויות שונות וחדשות אך שומרים על צורתו המקורית של הפריט. 

אז למה זה כל כך מצחיק אותנו?

כי אנחנו מרגישים עליונים - 

כבני אנוש אנחנו אוהבים לצחוק על החולשות של כל מי שחלש מאיתנו. כשממים עוסקים בלצחוק על חולשות של אנשים חלשים מאיתנו זה מחזק אצלינו את תחושת העליונות ומצחיק גם אותנו. 

כי משהו פה לא מסתדר... -

הממים כפי שהצגתי קודם הם פשוט תמונה/ סרטון שהגולשים ברשת העניקו לו משמעות חדשה באמצעות הוספת טקסט משלהם שהוא לאו דווקא קשור לתוכן המקורי בו השתמשו.  תאוריית "אי ההלימה" המגיעה מתחום חקר ההומור מדברת על כך שכאשר מחברים יחדיו שני תחומים שונים שלא מסתדרים זה עם זה הם גורמים לצחוק, כלומר, אי ההבנה בין שני התחומים גורמת לשעשוע, בעיקר משום שהיא מפתיעה. 

כדוגמה לכך ניתן לקחת את המם של הארי פוטר המוצג למעלה, המחבר בין תמונתם של הארי פוטר  וולדרמורט לבין משפט מתוך השיר "Jar of hearts" של הזמרת כריסטינה פרי. המם מצחיק כי אין שום קשר בין השיר לבין הסרט, מה שיוצר ביניהם "אי הלימה". 

כי זה מרפה אותנו-

כמו ההומור בכללותו, גם הממים מאפשרים לנו עיסוק בתכנים אסורים באופן עקיף. הממים משתמשים בכלים אומנותיים כמו אירוניה, סרקזם וחיכוי באמצעותם יכולים יוצרי הממים וצרכני הממים לעסוק בתכנים אסורים כמו מיניות ותוקפנות. כלים אלו משמשים לעתים קרובות את צרכני ויוצרי הממים גם בשביל להעביר ביקורת על השלטון והם למעשה הנשק של החלש על החזק. 

כי אנחנו פשוט מזדהים עם זה-
לכל קבוצת אוכלוסיה יש ממים משלה. גיל, מין, תחביבים, סדרות טלוויזיה וסרטים אהובים, השכלה או עמדה פוליטית כל אלה מבדילים קבוצה חברתית אחת מאחרת ואת כל אחת מהקבוצות יצחיקו ממים שונים. הממים כמו ההומור, מגדירים את גבולות השייכות לקבוצה ונוגעים בסיטואציות המוכרות לקבוצות אוכלוסיה שונות, מי ששייך לקבוצה יזדהה עם המם ויצחק ממנו, אם המם לא הצחיק, כנראה שאתה לא שייך לקבוצה.

~חדשות, ראיון פוליטי~ הערכה חלופית 30%

הניראות של הפוליטיקאים, ואיך היא משפיעה על הבחירה שלנו בהם ובאג'נדות שהם מייצגים (עבודה בתקשורת על זירת החדשות והריאיון הפוליטי) :

מצגת שמסכמת את העבודה:

העבודה הכתובה :

שאלת החקר בה בחרתי לעסוק במהלך עבודתי היא :

" מדוע הנראות של הפוליטיקאים בתקשורת משפיעה על הבחירה של אנשים בהם או באג'נדות אותן הם מציגים?"

ב- 26 בספטמבר 1960 נערך עימות הבחירות הראשון בהיסטוריה בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון בשיקגו. במהלך העימות ניקסון חש ברע, אך סירב להתאפר לקראת העימות ונראה מזיע מול המצלמות. החליפה האפורה שלבש נבלעה ברקע האפור של האולפן (העימות צולם בשחור לבן), וניתן היה לראות את זיפי הגילוח שעל פניו. קנדי לעומת זאת "עבר מסך" היטב, ושידר תדמית של אדם צעיר ובריא. אנשים שהאזינו לעימות ברדיו, היו בטוחים שניקסון ינצח בעימות, אך האנשים שצפו בעימות בטלוויזיה העדיפו את קנדי על פני ניקסון. שלושת העימותים שבאו לאחר מכן לא הצליחו לשנות את הרושם הראשוני, וקנדי ניצח את הבחירות.

דוגמה זו הינה דוגמה קלאסית לאופן שבו התקשורת ואמצעיה השונים משפיעים על המסר שמתקבל, שכן בדוגמה זו האנשים שהאזינו לריאיון ברדיו למשל קיבלו אותו בצורה שונה מהצופים בטלוויזיה, וזוהי דוגמה קלאסית לאופן שבו הנראות של הפוליטיקאי משפיעה על המסר אותו הוא מעביר וכתוצאה מכך על הבחירה של האנשים בו.

במהלך עבודתי אבדוק את הקשר שבין הנראות של הפוליטיקאי בכלי התקשורת למסר אותו הוא מעביר לציבור, ואבדוק מדוע הנראות של הפוליטיקאים בתקשורת משפיעה על הבחירה של האנשים בהם.

ובכן, מדוע הנראות של הפוליטיקאים בתקשורת משפיעה על הבחירה בהם? יש לכך מספר סיבות.

נתחיל תחילה לדבר על תיאוריית סדרי היום עליה קראתי במקור הראשון שהצגתי, ולמדתי עלייה בכיתה.

"העיתונות היא הרבה יותר מאשר מפיץ של מידע ודעות. אולי אין היא מצליחה, ברוב הזמן לומר לקוראיה מה לחשוב אך היא מצליחה להפליא לומר להם על מה לחשוב". משפט זה מהווה את הבסיס לאסכולת סדרי היום. לפי האסכולה, אמצעי התקשורת משפיעים בכך שהם קובעים מה הם הנושאים שבני אדם ישוחחו או יחשבו עליהם ובאלו נושאים ידונו בסדר היום הציבורי ובסדר היום הפוליטי. נושאים עליהם ידברו בתקשורת ייחשבו כיותר דחופים וחשובים  מאשר נושאים עליהם לא ידברו בתקשורת. כמו כן, נושאים שיופיעו בראש מהדורת החדשות ייחשבו כחשובים יותר מהנושאים שיופיעו בסופה, ונושאים שיופיעו בדף הראשי של העיתון בכותרת הראשית יראו דחופים וחשובים יותר מאלה שיופיעו בעמוד האחרון.

שלושת סדרי היום- התקשורתי, הפוליטי והציבורי משפיעים זה על זה:

סדר היום התקשורתי משפיע על סדר היום הציבורי  מכיוון שנושאים המפורסמים בתקשורת נתפסים כחשובים בעיני הציבור שיעסוק וידון בהם במרחבים הציבוריים השונים.

סדר היום הציבורי משפיע על התקשורתי  בכך שהתקשורת מסקרת את הפעולות שנעשות בציבור, ואירועים הקשורים לציבור בהתאם לאורך החדשותי שלהם.

סדר היום הציבורי משפיע על סדר היום הפוליטי מפני שהפוליטיקאים צריכים להיות קשובים לדעת הקהל, ולתת מענה לנושאים שהציבור מוטרד מהם.

סדר היום הפוליטי משפיע על סדר היום הציבורי  משום שההחלטות המתקבלות בפוליטיקה משפיעות על הציבור.

סדר היום הפוליטי משפיע על סדר היום התקשורתי מפני שהפוליטיקאים במעשיהם ובהחלטותיהם מכתיבים לתקשורת במה לעסוק.

סדר היום התקשורתי משפיע על הפוליטי מפני שאמצעי התקשורת מכתיבים לפוליטיקאים באילו נושאים לעסוק ובמה לטפל בהתאם לפרסומים בתקשורת. סדר היום התקשורתי נתפס ע"י הפוליטיקאים כמשקף את דעת הקהל ואת סדר היום הציבורי, ולכן כנציגים של הציבור הם אינם יכולים להתעלם מהנושאים המפורסמים בתקשורת, במיוחד אם היא מבליטה אותם.

אם נסתכל על ההשפעות של סדרי היום אחד על השני ועל יחסי הגומלין ביניהם, נבין כי אחד  התפקידים המרכזיים של סדר היום התקשורתי הוא לתווך בין שני סדרי היום האחרים, לעבד את המידע המתקבל מאירועים הקורים במציאות ולהשפיע באמצעות הנושאים המדוברים בתקשורת על הנושאים עליהם ידונו בשני סדרי היום האחרים.

היות וסדר היום התקשורתי הוא האמצעי העיקרי המתווך בין סדר היום הציבורי וסדר היום הפוליטי, יש למדיה התקשורתית השפעה רבה על התפיסה של הציבור אודות הפוליטיקאים, בין היתר ע"פ המראה החיצוני שלהם. באמצעות המדיום החזותי ניתן לקבל מידע רב אודות הפוליטיקאי: מראה חיצוני, נראות, שפת גוף ועוד...  זוויות המצלמה האופייניות למדיום מבנות מציאות (צילום אדם/ פוליטיקאי מלמטה למעלה משדר עליונות, ואילו צילום אדם/ פוליטיקאי ממבט על משדר נחיתות). באמצעות המדיום השמיעתי, ניתן להבין הרבה על הפוליטיקאי מטון הדיבור, מהתוכן שהוא מציג מהצורה בה הוא מדבר, ומהמשמעות של המבע.

במערכת בחירות מעלים חוקרים שוב את אותו רעיון של קביעת סדר היום: "אמצעי התקשורת ממקדים את תשומת הלב בנושאים מסוימים. הם בונים לדמויות פוליטיות תדמית ציבורית. בהציגם נושאים אלה הם גם מציעים מה לחשוב עליהם ולחוש כלפיהם".

בעזרת סדר היום התקשורתי, והמדיום החזותי, לתקשורת ישנה השפעה רבה על התדמית אותה מקבל הפוליטיקאי בתקשורת, מה שמשפיע בין היתר על הבחירה בו.

אז מדוע בעצם אנחנו בוחרים במנהיג ע"פ המראה החיצוני שלו?

אם חשבנו שכאשר אנחנו בוחרים בפוליטיקאי במהלך הבחירות אנחנו עושים זאת מתוך בחירה מחושבת, בהסתמך על שיקול דעת, אז כנראה שטעינו. במחקר שנערך בכתב העת SCIENCE"" ב- 2009 ע"י שני חוקרים שוויצרים גילה שילדים החל מגיל חמש הצליחו לחזות אילו מועמדים נוטים יותר לנצח בבחירות לפרלמנט הצרפתי על סמך התמונות של המועמדים בלבד.

מחקר זה ביחד עם מחקרים רבים נוספים מוכיח כי המצביעים מושפעים מאוד מהמראה של המועמד. המצביעים נוטים לייחס לפוליטיקאי תכונות ודפוסי אישיות על סמך הפנים בלבד, כמו למשל- נגישות, אינטליגנציה ועוד...

אז מדוע אנחנו מאפשרים להנחות השטחיות שלנו לשמש כקווים מנחים לגיבוש ההעדפה הפוליטית שלנו? ובכן ניתן למצוא לכך תשובה מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שעל פיה, כאשר אדם צריך להתמודד עם מבול נתונים (מגוון דעות, עמדות,תשדירי בחירות, אג'נדות וכו'...) , המוח האנושי נוטה לפשט את תהליך קבלת ההחלטות ע"י הסתמכויות על אסטרטגיות קלות ומהירות כמו שיפוט על פי מראה חיצוני.

כמו כן, היות ופנים נחשבות לגירוי חברתי חזק עבור בני האדם, ויש לנו איזור מיוחד במוח המתמחה בקריאת פנים, אנחנו רגישים מאוד לתווי פנים ולשינויים בהם. אנחנו נוטים לפרש הבעות פנים ומבטים בעיניים כדי להבין את המשמעות של המצב בו נמצא האדם, ואנחנו נוטים לקשר על בסיס דמיון בלבד, בין תווי פנים לביטויים רגשיים, כאשר בפעמים רבות מדובר בתווי פנים שאינם מעידים על תכונה או על רגש, אלא פשוט תווי פנים איתם האדם נולד.

דבר נוסף שגילו הוא שלמראה ולנראות של המועמד ישנה השפעה חזקה יותר על בוחרים בעלי ידע פוליטי קטן יותר מאשר על בוחרים בעלי ידע פוליטי רב יותר, והבוחרים בעלי הידע הפוליטי הקטן יותר יבלו זמן רב יותר מול מסכי הטלוויזיה מאשר אלה עם הידע הפוליטי הרב יותר.

במחקר אחר עליו קראתי במקור השלישי שבחרתי, הראו כי יש הבדל בין מראה של גבר שיזכה במרבית הקולות על סמך המראה לבין מראה של אישה, וכן התכונות המנהיגויות שידרשו מהם יהיו שונות. במחקר השתתפו כ- 70 סטודנטים שמחצית מהם היו גברים ומחצית מהם נשים, והם התבקשו להגדיר עד כמה מוסמך, דומיננטי, נגיש ואטרקטיבי כל אחד מהפוליטיקאים הגברים והנשים שעמדו מולם, על בסיס הפנים של הפוליטיקאים בלבד. התגלה, כי בסך הכל המשתתפים נטו לשפוט פנים זכריים כיותר מוכשרים ודומיננטיים מאשר נקבות, והנקבות כיותר אטרקטיביות ונגישות מאשר גברים. 

הסקר:

במסגרת הסקר שערכתי רציתי לבדוק האם אכן לנראות של הפוליטיקאים יש השפעה על הבחירה בהם.  בסקר שהכנתי, הכנתי 5 שאלות בהן הצגתי למשתתפים תמונות של זוגות מועמדים שמתחרים ביניהם לתפקיד הנשיאות (שישה מועמדים שעיצבתי בתוכנת ה- SIMS"", וארבעה תמונות של פוליטיקאים ידועים שצילמתי מתוך עימותי בחירות בהם השתתפו), כך שעל המשתתפים לבחור מבין כל זוג מועמדים המוצגים זה לצד זה במועמד לו סביר להניח שהיו מצביעים על סמך המראה החיצוני בלבד. בבחירה בין כל זוג מועמדים רציתי לבדוק אילו תכונות חיצוניות של המועמדים משפיעות על הבחירה בהם. בכל אחד מהזוגות התמקדתי בהבדל מהותי אחד בין שני המועמדים, למשל- במראה החיצוני, במעמד הכלכלי, בזווית המצלמה הממוקדת אליו (צילום מלמעלה למטה לעומת צילום מלמטה למעלה), בתאורה, במין, בגיל,בהופעה חיצונית ובמבט למצלמה בעימות בחירות.

בסעיף לאחר מכן יצטרך המשתתף לתת מספר סיבות לבחירה באותו אדם, מתוך רשימה של סיבות, בשביל לבדוק מה המראה החיצוני של המועמד משדר לצופה כאשר הוא צופה בו.

בהמשך שאלתי את המשתתפים בסקר שתי שאלות נוספות- שאלתי אותם מה הסיבות שבגללן הם בוחרים במועמד באופן כללי, בשביל להשוות בין הסיבות לבחירות שעשו בשאלון לעומת הסיבות הרגילות לבחירה במועמד מסויים,ושאלתי בנוסף האם המשתתפים חושבים שהסיקור של הבחירות בתקשורת משפיע על הבחירה שלהם.

 קישור לסקר :

https://docs.google.com/forms/d/1rzXVOQlwXy0Rx_26LsjYXefFskIqwIf1c_KjUGn7V_0/edit

תוצאות הסקר:

מתוצאות הסקר למדתי המון על שאלת החקר שלי, ועל הסיבות שבגללן אנשים בוחרים באדם מסוים למנהיג.

בשלוש מתוך חמש השאלות בהן ביקשתי מהמשתתפים בסקר לבחור במועמד אחד מבין שניים, נבחר ברוב קולות המועמד אותו הגדרתי מראש כ "יפה יותר"/ "מרשים יותר מבחינה חיצונית". תוצאה זו מוכיחה לי שאכן ישנה השפעה של המראה החיצוני של המועמד על הבחירה של האנשים בו.

בשני השאלות בהן הניסוי "לא הלך" ניתן להסביר את ה"כישלון" במספר דרכים. בשאלה בה הצגתי מועמדת לעומת מועמד הופתעתי לגלות כי המועמדת קיבלה יותר קולות מאשר המועמד, אך לדעתי אפשר להסביר את התוצאה הזו, מכיוון שבימינו החברה הישראלית למרות רמת השוביניזם ההולכת וגדלת בה,  היא עדיין פתוחה ומקבלת נשים יותר מאשר מה שהיה בעבר, ולכן מכיוון שהאישה התאימה לאנשים יותר בתור מנהיגה מהמועמד השני, היא זכתה ברוב קולות. סיבה נוספת, היא כמו שהסבירו באחד ממקורות המידע בהם השתמשתי לעבודה, והוא שאנשים מחפשים בפוליטיקאי זכר תכונות שונות המשתקפות במראה החיצוני שלו מאשר התכונות אותן יחפשו בפוליטיקאית/ במנהיגה. ככל הנראה תווי פניה של האישה שידרו תכונות מנהיגותיות נשיות טובות יותר משל יריבה הגברי, ולכן זכתה.

בשאלה בה הצגתי תמונות של ביבי נתניהו ושל שמעון פרס במהלך העימות שלהם ב- 96, ניתן להסביר את העובדה שפרס זכה במספר רב יותר של קולות למרות שהנראות שלו ,"מעבר המסך" שלו  בעימות והמבט שלו לכיוון המצלמה לא היו טובים כמו של ביבי, בכך שהמראה המבוגר של פרס ככל הנראה תרם לתדמית שלו כאדם חכם ובעל ניסיון המתאים להיות ראש ממשלה. אך מכיוון ובבחירות ההיסטוריות האמיתיות שהתרחשו בשנת 1996 ביבי היה זה שניצח את העימות ואת הבחירות עצמן בהמשך, נראה כי האנשים שהצביעו לפרס בשאלון שערכתי עשו זאת מתוך כוונה פוליטית, או על סמך התדמית שיש לפרס היום בתקשורת. הבחירות שנערכו ב- 96 מוכיחות גם הן שהנראות משפיעה על הבחירה.

הסיבות שבגללן האנשים טענו שהצביעו למועמד בו בחרו היו מגוונות, אך רובם הסבירו את בחירתם: "כי המועמד נראה כריזמטי יותר", "כי הוא נראה הכי אמין", "כי הוא נראה הכי ישר והגון" , "כי הוא נראה הכי ראוי", "כי הוא נראה הכי חזק", ו"כי הוא נראה טוב יותר". מעטים הודו כי בחרו במועמד כי לדעתם הוא נראה כמו מישהו שמחזיק באותן הדעות הפוליטיות כמו שלהם, או כי הוא נראה ממעמד כלכלי גבוה יותר. ממצאים אלו ניתן ללמוד המון על המסקנות שאנשים נוטים להסיק על אנשים ועל מנהיגים על בסיס המראה החיצוני שלהם בלבד, מה שעוד יותר מחזק את המסקנות שהסקתי לגבי שאלת החקר.

כאשר שאלתי אנשים מה הסיבות שבגללן הם בוחרים במועמד כלשהו בד"כ בבחירות אנשים ענו בעיקר שזה בגלל שהוא המועמד הראוי ביותר בעיניהם, כי הוא נראה הכי אמין, כי הם מזדהים עם המפלגה שבראשה המועמד עומד, ומכיוון שהם יודעים שהמועמד בו בחרו עשה דברים טובים למענם ולמען המדינה. מכאן יכולתי להסיק שלא ניתן לבחור בפוליטיקאי רק על סמך המראה החיצוני, מכיוון שגם המפלגה, הדעות, המעשים  והסביבה  של המועמד ושל הבוחר משפיעים על הבחירה, אך ללא ספק למראה החיצוני ולנראות יש השפעה על הבחירה, משום שבשאלות הקודמות של הסקר אותם המועמדים "זיהו" מי מהמועמדים נראה הכי ראוי והכי אמין על סמך מראה בלבד.

כאשר שאלתי את הנשאלים האם הם חושבים שהסיקור של תעמולת הבחירות על סוגיה השונים בתקשורת משפיעים על הבחירה שלהם במועמד, התשובות היו חלוקות, אך הרוב ענו שכן (82.3 סה"כ ). מכאן ניתן לראות בצורה ברורה שהסיקור של הבחירות באמצעי התקשורת השונים אכן משפיעים על הבחירה ועל הפרשנות המילולית והויזואלית אותה מקבלים הצופים אודות המתמודדים דרך המדיומים השונים. לפי דעתי התקשורת משפיעה על הבחירה גם של ששת הנשאלים שטענו כי הסיקור בתקשורת לא משפיע עליהם, וגם של שלושת הנשאלים שלא ידעו כיצד לענות, מכיוון שבעולם המודרני בו אנחנו חיים, ומאחר והתקשורת היא האמצעי הכמעט בלעדי דרכו אנחנו מקבלים מידע אודות הפוליטיקאים ואודות המתרחש בסדר היום הפוליטי, כמעט ואין סיכוי שהתקשורת לא תשפיע כלל, ואפילו לא בקצת על הבחירה של הבוחר.

קישור לתוצאות:

 https://docs.google.com/forms/d/1rzXVOQlwXy0Rx_26LsjYXefFskIqwIf1c_KjUGn7V_0/edit?usp=forms_home#responses

קישור של שישה מושגים מתוך זירת החדשות, וזירת הריאיון הפוליטי לשאלת החקר:

מתוך זירת החדשות:

אסכולת סדר היום:

1)                סדר יום תקשורתי- הנושאים בהם התקשורת עוסקת ומפרסמת אותם. היא קובעת את הבולטות שלהם, את מיקומן במהדורה, את אורכם, גודל הכותרות אותן הם מקבלים ועוד... סדר היום התקשורתי נקבע בהתאם לאירועים שקורים ביום- יום, או בהתאם לאירועים מסוימים שהתקשורת בוחרת לעסוק בהם.

2)                סדר יום ציבורי- נושאים שהציבור עוסק בהם. ניתן לזהות אותם באמצעות תגובות של הציבור, הפגנות, מחאות שביתות, ועוד...

3)                סדר יום פוליטי- נושאים שהמערכת הפוליטית עוסקת ודנה בהם, לדוגמה- הצעות וחוק.

 

שלושת המושגים האלה שנכנסים תחת אסכולת סדרי היום, מתקשרים לעבודתי, מכיוון שכאשר אנחנו שופטים פוליטיקאי לפי מראה אנחנו למעשה עוסקים בו בסדר היום הציבורי על בסיס מידע שקיבלנו מסדר היום הפוליטי, דרך תיווך של סדר היום התקשורתי.

סדר היום התקשורתי לא אומר לנו אמנם מה לחשוב, אלא על מה לחשוב, ובאמצעות הצורה שבה הוא מדרג חשיבות של נושאים בתקשורת באמצעות הבלטה שלהם, הוא משפיע על הנושאים שבהם יעסקו בציבור.

מתוך זירת הריאיון הפוליטי:

4)                הריאיון המשודר- הריאיון שאנחנו יכולים למצוא במדיום המשודר (טלוויזיה, רדיו, אינטרנט.) הטלוויזיה והרדיו מרבים להשתמש בטכניקה של ריאיון חי, ככלי להעברת מידע ולהבהרתו. בכך הם מנצלים את היתרון של המדיום- כזריז ומיידי שיכול להסתפק בטכנולוגיה כדי לשרת במהירות את הצרכן- המאזין. הריאיון המשודר מתאפיין גם ביכולת העברה של מידע שאיננו רק וורבאלי. המאזינים יכולים להתרשם מן המרואיין לא רק באמצעות המילים שהם שומעים, אלא גם באמצעות גוון הקול, חיתוך, קצב הדיבור, ונעימת הדברים. לא רק מידע עובדתי עובר בריאיון מסוג זה, כי אם מידע התנהגותי שיש בו כדי לתרום להתרשמות הכללית של המאזין מן המרואיין ומן המסר שלו.

5)                משמעות הפעולה של הדובר-  הכוונה של הדובר במבע. המשמעות שהדובר ניסה להטעין בתוך המבע. לפעמים היא משמעות שחבויה בתוך המילים.

6)                משמעות הפעולה כפי שהובנה ע"י הנמען-  המשמעות שהנמען הבין מתוך המבע ומתוך הפרשנות שלו.

הריאיון המשודר הוא אחד האמצעים דרכם סדר היום התקשורתי מגשר בין סדר היום הפוליטי לסדר היום הציבורי. הריאיון המשודר משמש ככלי להעברת מסר ולהבהרתו, והוא משרת את הציבור המאזין. גוון הקול, חיתוך, קצב הדיבור ונעימת הדברים משפיעים להבנת המידע ההתנהגותי אודות הפוליטיקאי, וביחד עם משמעויות הפעולה השונות כפי שהובנו ע"י המוען והנמען, ועם הנראות החיצונית של הפוליטיקאים,  ישנה השפעה חזקה של התקשורת על המסר אותו אנחנו מקבלים, שהוא במקרה זה הפוליטיקאי.

דוגמה מעולם התקשורת לששת המושגים הוא העימות התקשורתי לפני הבחירות בעצמו. בעימות התקשורתי ששת המושגים משחקים תפקיד, מכיוון שהעימות הוא חלק מסדר היום התקשורתי המגשר בין סדר היום הציבורי לפוליטי, מכיוון שמדובר בסוף של ריאיון משודר, ומכיוון שהמשמעויות של המבע משחקות תפקיד חשוב בעימות ביחד עם הנראות.

ניתן לראות כל זאת בעימות המשודר של ביבי נתניהו בעימות מול בוז'י שנערך ב- 2015. ניתן לראות את היתרון של העימות כמעביר מידע חשוב לציבור, את הנושאים אותם בוחרים להעלות בעימות על הפרק, ובעזרתם מכתיבים את סדרי היום,את  משמעויות  הפעולה של הדוברים בעימות כפי שהובנו ע"י הנמענים (וגרמו לבחירה או לאי בחירה בהם), והכי חשוב- איך הנראות של ביבי ובוז'י בעימות (ביבי מוקרן על מסך גדול ואילו בוז'י נראה בגודלו הטבעי), ביחד עם המראה החיצוני שלהם ושפת הגוף משפיעה על הבחירה של האנשים בהם, ועל ההבנה של המסרים אודות שניהם בעימות.

קישור לעימות: https://www.youtube.com/watch?v=lEswhqPn8IQ