יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

~חדשות ספורט או לא להיות~

"RACE" בגרמניה הנאצית


(צילום לני ריפנשטל)

האיצטדיון האולימפי בברלין

אוליפיאדת ברלין 1936- תצוגת הפאר של האימפריה הנאצית. מרבית מדינות העולם מתכנסות באיצטדיון הגרמני העצום כדי לצפות בהישגיהם המדהימים של הספורטאים הטובים ביותר בעולם, ובייחוד באלה של הגזע הארי. האולימפיאדה שימשה את מערכת התעמולה של גרמניה לצורך העלאת המורל של העם הגרמני, אך מטרה זו לא בדיוק צלחה.
 לני ריפנשטל שהייתה הבמאית שסיקרה את האולפמיאדה יצרה ביחד עם שר התעמולה הנאצי את הסרט "אולימפיה" שיצא בשני חלקים והציג בו את "היופי והשלמות" של הספורטאים הגרמנים "המושלמים". אך לא הכל היה מושלם עבור הגרמנים, הגרמנים שרצו להציג תדמית חיובית של עצמם בעיני שאר מעצמות העולם נאלצו להימנע מלפגוע במשתתפים מה"גזע הנחות" ואפשרו להם להשתתף בתחרויות, אך עם זאת הושפלו השחקנים האלה. ג'סי אוונס רץ מוכשר אמריקאי הצליח לערער את התאוריה הנאצית כאשר הראה לעולם ובייחוד לגרמניה איך רץ שחור מצליח להשיג ארבע מדליות זהב באולימפיאדה אחת ולנצח את "שלמותו" של הגזע הארי. בכתבה זו אסקור את התמודדותם של  המשתתפים באולימפיאדה עם דגש על הספורט כמחזק תחושת לאומיות ועל הספורט ככלי מחאה.

ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין (צילום לני ריפנשטל)













רץ גרמני באולימפיאדת ברלין (צילום לני ריפנשטל)






















לאומיות מהי?

לאומיות, קבוצת אנשים שלא מכירה אחד את השני באופן אישי אך חולקת את אותה המסורת, היסטוריה, טריטוריה, אמונה דתית / אידיאולוגית, שפה וכו'... באמצעות תחושת הלאומיות שומרת הקבוצה על אחדותה ויחודה, ספורט היא אחת הדרכים הבולטות לחיזוק תחושת הלאומיות. ניתן לחזק את הלאומיות באמצעות הספורט ע"י ייצוג המדינה בתחרויות ספורט מול מדינות אחרות, באמצעות חפיפה בין ענף ספורט מסויים לזהות לאומית, זיהוי סגנון משחק מסויים כאופי לאומי או הפיכת אירוע הספורט ליום חג לאומי. 


מטרתה העיקרית של אולימפיאדת ברלין הייתה לחזק את תחושת הלאומיות בקרב העם הגרמני ולהוכיח לגרמניה ולשאר העולם שהגזע הגרמני הוא הכי טוב , נעלה ומוצלח, מטרה שכשלה בסופו של עניין עם זכייתו שת ג'סי אוונס בארבע מדליות זהב באולימפיאדה. 

אולימפיאדת ברלין הייתה חגיגה עצומה עבור העם הגרמני, ובעיקר עבור המפלגה הנאצית שהפכה ללאום החדש של גרמניה. הסרט אולימפיה היה אמור לחזק את הלאומיות בקרב העם הגרמני, והאצטדיון והספורטאים נועדו כדי להשוויץ ב"יופיה" של האימפריה הנאצית מול המדינות האחרות . 

(צילום לני ריפנשטל)

לני ריפנשטל מתעדת את האולימפיאדה














כמו הגרמנים, גם שאר המדינות שלקחו חלק באולימפיאדה התמודדו על התהילה שתחזק את תחושת הלאומיות שלהם במשחקים. למרות הגזענות הרבה כלפי שחורים בתוך ארה"ב, ארה"ב לקחה איתה לאולימפיאדה עשרה אתלטים שחורים מכיוון שהיו ספורטאים טובים והיה להם סיכוי להביא לארה"ב ניצחון שיחזק את תחושת הלאומיות של ארה"ב מול העם הגרמני. האתלטים השחורים האמריקאים אכן הביאו תהילה לאמריקה כאשר הם זכו בשש מדליות זהב, ארבע מהן הושגו ע"י ג'סי אוונס.

מדליית זהב לאוונס



ספורט ככלי מחאה:

אולימפיאדת ברלין היוותה מעמסה כבדה על ג'סי אוונס המסכן. מצד אחד כספורטאי מוכשר שעובד קשה ומתעמל כל יום מספר רב של שעות במטרה להתמודד באולימפיאדה, וויתור על ההתמודדות באולימפיאדת ברלין תפגע קשות בקרירה שלו כספורטאי (אולימפיאדה היא הזדמנות כמעט חד פעמית עבור ספורטאי, אם יחכה לאולימפיאדה הבאה גופו כבר יספיק להזדקן והישגיו יהיו פחות טובים), אך מצד שני כדמות מפורסמת (אלוף ארצי) המייצגת את קהילת השחורים בארה"ב משמעות ההשתתפות באולימפיאדה תהייה קבלה ותמיכה באידיאולוגיה הנאצית הגזענית. לאחר מחשבות עמוקות בנושא תוך כדי הפעלת לחצים על אוונס משני הצדדים, החליט אוונס להשתתף באולימפיאדה כמחאה, ולערער את האידאולוגיה הנאצית ע"י השגת מדליות זהב. אוונס אכן הצליח במשימתו, בעזרת כישרונו הרב ועורו השחור הצליח לקדם מחאה אישית מוצלחת כנגד המעצמה הגרמנית (מחאה שאמנם לא הצליחה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע את מותם של מיליוני אנשים במלחמת העולם השנייה, אך הצליחה לערער ולו במעט את תורת הגזע הגזענית של היטלר.) האגדה גם מספרת כי לאחר זכיתו של אוונס היטלר עזב את האולם על מנת שלא יצטרך ללחוץ את ידיו של אוונס ולהכיר בטעותו. 

אוונס באולימפיאדת ברלין 1936


במהלך המשחקים ג'סי אוונס התיידד עם הספורטאי הגרמני לוץ לונג שהיה יריבו לתחרות, מעין מחאה נוספת שנועדה להוכיח כי למרות התחרות אפשר לשמור על יחסים טובים של חברות וכבוד. חברות זו שימשה גם את לוץ לונג במחאה הקטנה שלו כנגד המפלגה הנאצית, כאשר סייע לאוונס להימנע מפסילה בקפיצה לרוחק כשיעץ לאוונס לסמן את קו הזינוק במגבת ובכך גרם לאוונס לנצח אותו בתחרות. לונג תמך באוונס, וידע כי נצחונו של אוונס בתחרות יעזור להוכיח שהתורה הנאצית היא שגוייה ומטופשת. לצערי הרב ידידותם של לונג ואוונס הייתה קצרה, מכיוון שלונג נהרג במלחמת העולם השנייה כשנשלח להילחם בחזית. אוונס אמר על לונג:  "גם אם תתיכו את כל הגביעים והמדליות בהם זכיתי, הם לא יתקרבו לכדי הידידות בת 24 הקאראט ביני לבינו. היטלר בוודאי השתגע כשראה אותנו מתחבקים ככה. החלק העצוב בסיפור הוא שמאז לא ראיתי אותו יותר, הוא נהרג במלחמת העולם השנייה"

ג'סי אוונס ולוץ לונג- חברות אמיצה

ג'סי אוונס הפך אמנם לסמל בינלאומי להתרסה של ספורטאי מוכשר כנגד השלטון הנאצי הדיקטטורי, וזכה לאהדה רבה מצד יושבי האצטדיון באולימפיאדה שהריעו לו על זכיותיו, אך הוא עדיין לא זכה לקבלת פנים חמה במדינתו הגזענית. "כשחזרתי למולדתי, לאחר כל הסיפורים על היטלר, עדיין לא יכולתי לשבת בקדמת האוטובוס; הייתי חייב ללכת לדלת האחורית. גם לא יכולתי לגור היכן שרציתי. אמנם לא הוזמנתי ללחוץ את ידו של היטלר, אך גם הנשיא בבית הלבן לא הזמין אותי".

עצוב לי כל כך שספורטאי שניסה להילחם בגזענות במדינה זרה ולערער את התיאוריה הנאצית סבל מגזענות קשה במדינתו שלו. הסיפור שלו מראה את כוחו של הספורט כפלטפורמה למחאה חברתית ולגאווה לאומית. הישגיו של אוונס תועדו ברובם ע"י לני ריפנשטל שהייתה במאית ראשית במערכת התעמולה הנאצית. 

יום שני, 12 בדצמבר 2016

~צילום עיתונות- לא שחור ולבן~




צילום עיתונות- לא שחור ולבן

כתבה: נגה שירצקי 


כצלמת בעצמי, יוצא לי להתמודד לא מעט עם דילמות מוסריות שונות הקשורות בעולם הצילום הדוקומנטרי והעיתונאי. מצד אחד כצלמים אנחנו רוצים לגרום לשינוי חברתי, להעלות נושאים לסדר היום הציבורי ולגרום לאנשים לחשוב, אך מצד שני חשיפה של תכנים רגישים כמו אנשים שנייה לפני מותם, פוגעים בפרטיות של המצולם ומעמידים את הצלם בדילמה מוסרית: לעזור או לתעד? האם אפשר בכלל לעזור ולשנות את המציאות ולמנוע מהמצולמים למות או להיפגע? ואולי ע"י פרסום הצילום בעיתונים אפשר יהיה למנוע מוות של אנשים נוספים ולשנות משהו בחברה? מה עדיף לעשות? דוגמה מובהקת לכך היא הסיפור שמאחורי התמונה של הילדה והנשר בסודן, בו מצולמת ילדה אפריקאית גוועת ברעב כשבסמוך לה נמצא נשר המחכה למותה הקרב. הצלם שצילם את התמונה התאבד מספר חודשים מאוחר יותר כתוצאה מדכאון לאחר שהבין שיכל לעזור לילדה במקום לתעד את הסבל שלה.

לעומתו לעומת זאת ,ישנו הצלם ניק אוט שצילם את הצילום האייקוני של "טרור המלחמה" שהצליח גם להפיץ צילום אייקוני שנגע באנשים רבים וגרם לשינוי חברתי וגם להציל את חייה של הילדה המצולמת בתמונה.

"טרור המלחמה" 1972 מלחמת ויאטנאם, צילום  Nick Ut

הצילום האייקוני המצולם מעלה הוא אחד הצילומים המפורסמים ביותר המזוהים עם מלחמת ויאטנאם אם לא אחד הצילומים המפורסמים ביותר בכלל. הצילום צולם במהלך המלחמה, כאשר חיל האוויר של דרום ויאטנאם הפציץ בטעות בחומר נפץ (נפלם)  כפר צפונית לעיר סייגון בויאטנאם. ניק, צלם עיתונאות וייטנאמי שנכח במקום בזמן ההפצצה הבחין לפתע בחבורה של חיילים וילדים רצים בחרדה מהכפר המופצץ, וביניהם בילדה בת תשע ושמה פאן טי קים פוק שרצה ערומה וצורחת בכביש הראשי ביציאה מהישוב. לאחר שניק צילם את התמונה ההיסטורית הוא הצליח להבין שהילדה ערומה וצורחת מכיוון שנפגעה מנפלם. ניק ניסה ככל יכולתו לעזור לילדה ולטפל בה, הוא שפך כמויות של מים על הכוויות שלה ולקח אותה ועוד ילדים נוספים מהכפר לבית חולים בו אמרו לו שיש סיכוי סביר שלא תשרוד את הכוויות בדרגה השלישית שמכסות 30% מגופה, אך לבסוף באמצעות קשריו כעיתונאי הוא הצליח לגרום להעברתה לטיפול בשטח האמריקאי שהציל את חייה.
התמונה שהפכה במהרה לאייקונית הראתה זווית חדשה ואחרת על המלחמה והראתה לעולם שהמלחמה הזו עושה יותר רע מאשר טוב. בנוסף התמונה עוררה גם דיון בנושא התרת פרסום תמונות שמכילות ערום בעיתונים ובכלי התקשורת. בשנת 1973 זכה ניק בפרס פוליצר על התצלום, באותה השנה ארצות הברית החליטה להפסיק את המעורבות שלה במלחמה.


הדגמת שלושה מושגים מהזירה על "טרור המלחמה": 

"טרור המלחמה" הוא תצלום אייקוני -

תצלום אייקוני הוא תצלום שהופך לסמל חזותי, הוא זכור ומוכר לאנשים רבים, הוא מציג אירוע היסטורי משמעותי, מעורר הזדהות רגשית חזקה ומופץ בכלי תקשורת רבים. "טרור המלחמה" הפך לסמל של אכזריותה של מלחמת ואיטנאם ולאכזריותן של מלחמות בכלל, הוא פורסם בכלי תקשורת רבים וצפו בו מיליוני אנשים שהזדעזעו וריחמו על קים פוק- הילדה הערומה והשרופה שבתמונה. "טרור המלחמה" גרם להד גדול בעולם וסייע להפסקתה של המלחמה.


המסר הדנוטטיבי בתמונה -

המסר הדנוטטיבי הוא המסר הראשוני המתקבל בעת צפייה בתמונה. מצפייה ראשונה ב "טרור המלחמה" ניתן להבין כי מדובר בצילום מלחמה. החיילים ברקע, הילדים הבוכים והבורחים מהתופת- ניתן להבין בקלות כי התמונה אינה מתכוונת לשבח את המלחמה, אלא להראות את צדדיה השליליים והאפלים. המסר שאותו אמור הצופה לקבל מהתמונה הוא שהמלחמה הנוראית הזו חייבת להיפסק.




הפונקטום בתמונה -

ממבט ראשון נראה כי מדובר בתיעוד רגיל של מלחמה, אך ישנו פרט קטן אחד בתמונה שמשנה את הכל ונותן לתמונה היבט אחר החוצה יבשות וימים ונוגע בכולנו - זהו הפונקטום בתמונה, ובמקרה זה אלו קים פוק והילד הבוכה בחזית התמונה. מלחמה היא דבר שגרתי התוקף את העולם מידי פעם, בכל פעם תרבות אחת נלחמת באחרת, חיילים מתים, מלחמה היא עיניין שמעסיק בדרך כלל את המעצמות הלוקחות בה חלק, אך לא את שאר העולם שממשיך בזמן זה בשלו. שני הילדים בתמונה משנים את המצב, הבעות הפנים שלהם ממיסות את הלב והופכות את התמונה לתמונה שרלוונטית ומצמררת בכל מקום ובכל זמן ונוגעת בכולנו.


"טרור המלחמה" כמו כל צילום עיתונאות מעלה המון שאלות מוסריות בדבר נושא תיעוד ופרסום התמונה. מצד אחד מדובר באחד הצילומים המשפיעים ביותר שצולמו בתולדות האנושות שגרם להד גדול בעולם ולהפסקת המלחמה, אך מצד שני מדובר ברגע רגיש של ילדה שרצה ערומה ומלאת כאב ברגע הכי נורא בחייה, האם זה מוסרי לתעד ולצלם את זה בכלל? לדעתי כאשר ניק צילם ופרסם את התמונה הוא עשה חייל בכך שסייע להצלת גורלם של המון ילדים ואנשים אחרים בויאטנאם ובעולם בכלל. לדעתי למרות שתועד כאן רגע אישי ורגיש של קים פוק היא עדיין שמחה שהתמונה פורסמה והצליחה לגרום לשינוי ולמנוע סבל של אנשים נוספים. ניק בצילום צילום זה הגשים לדעתי את חלומו של כל צלם עיתונאות: גם לחולל שינוי חברתי ענקי מצד אחד ומצד שני להציל את חייהם של המצולמים בתצלום.

ניק אוט וקים פוק בשנת 1973



ניק אוט וקים פוק בשנת 2012