תקציר פרוייקט 70% שלי בתקשורת:

כיצד הצפייה בראליטי משפיעה על עיצוב תפישות מגדריות של נשים בחברה

הדילמה של ייצוג של נשים בתכניות הראליטי מול מגדר

הקונפליקט שבו מתנגשים העובדה שהטלוויזיה בכלל והריאליטי בפרט צריכים להשתמש בסטריאוטיפים בשביל להשיג הבנה פשוטה של התכנים, עם העובדה שהייצוג הסטריאוטיפי הזה הוא פוגעני כלפי אוכלוסיות רבות וביניהן אוכלוסיית הנשים.

חשיבותה של הדילמה היא רבה מאוד כשחוקרים תפישות מגדר שונות המוצגות בתקשורת ומנסים להבין מאיפה הן מגיעות.

מצגת שמסכמת את העבודה:

בשביל  להבין טוב יותר את הדילמה החלטתי להתמקד בשאלת המחקר-

כיצד הצפייה בראליטי משפיעה על עיצוב תפישות מגדריות של נשים בחברה ?

כאישה החייה בחברה שוביניסטית, יוצא לי לשמוע ולחוות הרבה דעות קדומות של אנשים שונים בנוגע למהו מגדר, מהו פמיניזם, מה נחשב ל- "נשי" ומה נחשב כ- "גברי" המכעיסות אותי ובעיקר מדאיגות אותי. כתלמידת תקשורת במהלך שלוש השנים האחרונות, אני מבינה כי להרבה מהתפישות המעוותות האלה אחראית התקשורת, והרגשתי צורך לחקור ולבדוק את הסוגייה. תכניות הריאליטי אלו התכנים הפופולארים ביותר בטלוויזיה בשנים האחרונות, ולפיכך יש להן בוודאי השפעה על תפישת העולם של אנשים רבים בנוגע למגדר.

בשביל להבין את ההשפעה של התקשורת בכלל ותכניות הראליטי בפרט על החיים שלנו, צריך להבין קודם כל איך התקשורת עובדת...

אז איך עובדת בעצם התקשורת?

גישתו של לאסוול מציגה את התקשורת בצורה פשטנית מאוד כמי ש-"מזריקה" ערכים ותכנים מהמוען לנמען ומשפיעה עליו. לעומתו פיסק טוען כי המודל פשטני מידי, וכי התקשורת אינה  משפיעה על כל הנמענים באופן שווה. ההשפעה של המסר על הנמענים נובעת מעולמו הפנימי והאישי של כל נמען ומהרקע והתרבות ממנה הגיע. ניתן לראות גם איך שתי גישות אלו באות לידי ביטוי גם בחקר התקשורת הוויזואלית- הסמיוטיקה, המזוהה עם הגישה של לאסוול שמציגה את העובדה שאנחנו מפרשים אובייקטים על סמך ההקשר והמקום שבו הם מוצגים (המסר מהמוען לנמען). לעומתה הפנומנולוגיה המזוהה עם גישתו של פיסק, מתייחסת לאובייקט כמסר שכל אדם מפרש ע"פ עולמו האישי. בהכרעה בין שתי הגישות נכריע בינתיים כי המצב הוא אינו שחור ולבן, וכי ה- "אמת" נמצאת למעשה בין שתי הגישות.

לאחר שהבנו את האופן/ים שבהם התקשורת עובדת, צריך להבין את תכניות הראליטי עצמן, כיצד הן עובדות ומשפיעות עלינו?

תכניות המציאות הן תכניות המנסות להציג לנו את המציאות כפי שהיא, אך כושלות לעשות זאת. על אף העובדה שתכניות מציאות מציגות אנשים אמיתיים בסיטואציות אמיתיות, הן עדיין לא מציגות מציאות מכיוון שהמציאות היא לא ערוכה, והאנשים האמיתיים בעולם אינם מלוהקים. בשביל ליצור הזדהות עם התכניות מצד אנשים רבים עליה להיות פוליסמית- ניתנת לפרשנויות רבות, ועליה להיום פלורליסטית- להציג מגוון רחב של דעות, אנשים מסוגים (דת, גזע, מין, נטייה מינית) שונים, בשביל לגעת בכמה שיותר צופים.  הפלורליזם בתכניות הריאליטי הוא ממוסד, ההפקה היא זו שמלהקת את האנשים וקובעת את התכנים בהתאם להגמוניה ולמקובל בחברה. בשביל לאפשר פוליסמיות , המשתתפים בתכניות צריכים לייצג סמלים וסטראוטיפים המקובלים בחברה. החברה בה יוקרן התוכן תפרש את התוכן ע"פ הערכים המקובלים בה ולפי הסטראוטיפים המקובלים. השימוש בסטראוטיפים בתכניות הריאליטי מעוותים את המציאות ומבנים מציאות חדשה.  כאשר הסטראוטיפים המופיעים בתכניות הריאליטי מטפחים את הערכים של הצופה, וכאשר מרבית אמצעי התקשורת מעבירים את אותם הערכים והסטראוטיפים באופן אחיד, נוצר מצב שבו הסטריאוטיפים שמשתקפים באמצעי התקשורת נהיים זהים לסטריאוטיפים הנתפשים כאמיתיים, וכך נוצרת תפישת מציאות מעוותת אצל הקוראים המועדפים שאינם מתווכחים ומתעמתים עם התכנים שהם צורכים.

ועכשיו צריך גם לעסוק קצת בנשים...

כאשר נדרשים להכריע האם הייצוג הסטראיוטיפי של נשים בתקשורת משליך על התפישה של הנשים במציאות שלנו, או שדווקא מדובר בתהליך הפוך, התשובה היא ממש לא חד משמעית. צפיתי כיצד נשים מוצגות בצורה סטריאוטיפית ומחפיצה בז'אנרים שונים של תקשורת, נראה כי האישה מוצגת תמיד באופן דומה גם בפרסומות, גם באופרות הסבון וגם בריאליטי, אך אולי עם מעט שיפור בחלק מהז'אנרים (אופרות סבון). הסטריאוטיפ ככל הנראה מגיע מאי שם בהיסטוריה (לא חסרות תקופות בעבר בהן נשים מופלות לרעה), ודרך הטלוויזיה הסטריאוטיפ משומר וממשיך לחיות. אמנם בטלוויזיה בכלל ובריאליטי בפרט החלוקה לסטריאוטיפים היא חשובה ומחייבת, אך נראה שאפילו היום, בעולם שבו האישה השתנתה והתקדמה לאין שיעור הסטראוטיפ נשאר במקום, וגם בשנות ה 2000 מופיעה תכנית ריאליטי בשם "היפה והחנון" שמציגה נשים כיפות וטפשות.

כשקראתי חומרים לצורך מחקר תיאורטי וסקירה ספרותית מצאתי רק מקור תוכן אחד שעסק כולו במגדר וריאליטי,  ומרבית התכנים האחרים היו ישנים יותר ועסקו בניתוח של בעיקר פרסומות ואופרות סבון. כמי שלא רואה הרבה תכניות ריאליטי הנחתי שבימינו דימוי הנשים בחברה ובתקשורת אולי השתפר מעט והפך למעודכן יותר, אך לאחר צפייה בתכניות ריאליטי הגעתי למסקנה שממצאי המחקר מזכירים בצורה מחרידה את הסטריאוטיפים שהופיעו באופרות הסבון ובפרסומות ( אפרט על הסטריאוטיפים מעט למטה). ניתן להסביר זאת באמצעות תאוריית הבניית המציאות הדואגת לטפח, למרכז  ולהדהד את הערכים אצל הצופה, עד שהם משתרשים בחברה והופכים לסטראוטיפים שהופכים לחלק בלתי נפרד ממנה. אמנם תכניות הריאליטי הן טקסט פתוח הניתן לפרשנויות שונות ע"י קהלים שונים,  הערכים המשודרים לנו ממשיכים לחדור אל מוחו של הקורא המועדף (מרבית האוכלוסיה), מכיוון שהערכים האלו הם ערכים המקובלים על הקונצנזוס בחברה שבה אנחנו חיים. לדעתי הסטריאוטיפים המוצגים בתכניות הריאליטי ימשיכו להתקיים כל עוד נמשיך לתפוש אותם כמציאותיים וכמשקפים את המציאות. כל עוד אנחנו בטוחים שה- "פמיניסטית" היא בהמה, מכשפה, רעה ולא יפה,  זו תהיה בדיוק דמות הפמיניסטית שתוצג לנו בתכניות הריאליטי.  תכניות הריאליטי למעשה הן מראה המשקפת את החברה השוביניסטית והסטראוטיפית של ימינו ומשמרת את ההשתקפות.

הסטראוטיפים הנפוצים:

סטראוטיפ הרווקה:

סטרוטיפ הרווקה חזר על עצמו פעמים רבות בתכנית. למעשה מרבית הנשים שהוצגו בפרק הפתיחה של העונה היו רווקות (כולן מלבד אחת), ומרבית הרווקות סופחו לתפקיד של "נקבת אלפא" ולכן קיימו את סטראוטיפ הרווקה. "נקבות האלפא" הן למעשה הנשים הצעירות והרווקות בתכנית מהן מצופה למצוא זיווג בתכנית ("זכר אלאפא"), נקבות האלפא עונות לסטראוטיפ הרווקה- הן כולן עוסקות באופן כלשהו בעבודה שקשורה במיניות שלהן- ברמנית,דוגמנית… הן מדברות הרבה על המראה החיצוני שלהן ועל חיי הזוגיות והמין שלהן. עומר(מהעונה השביעית של האח הגדול)- ברמנית בשנות ה 20 לחייה, אחת מנקבות האלפא בתכנית סיפרה על חייה ש- "ראיתי כמה למראה החיצוני שלי יש השפעה על הטיפים שאני אעשה", "גיליתי שהמראה החיצוני שלי פותח לי הרבה דלתות". בריאיון איתה התקבל הרושם שמדובר בבחורה שטחית וריקנית בלי הרבה תוכן שעומד מאחוריה חוץ מחיצוניות ומיניות. גם קסניה ושי (מהעונה השביעית של האח הגדול) מוצגות באופן דומה לעומר, ומרבית הריאיון הן מדברות על המראה החיצוני שלהן ועל הרצון לזוגיות. קוקו מאפיינת גם חלק מהתכונות של נקבת אלפא. למרות שמצופה מאמן/נית להיות יוצר/ת עם תוכן ואמירה, נראה שקוקו (מהעונה השביעית של האח הגדול) היא אמנית שהתוכן שעומד מאחוריה הוא המראה והמיניות שלה.

לעומת הטייפקאסט המוגדר של נקבות האלפא, נראה שלזכרי האלפא יש טייפקאסט פחות מוגדר. שי חי (מהעונה השביעית של האח הגדול) מוצג כגבר החזק והפיזי- איש של קארטה. הוא מתאר את עצמו כרווק שאוהב את חיי הרווקות ואוהב לצאת עם מספר נשים במקביל. לטענתו הוא יכול להשיג כל אישה שהוא רוצה כי זה "קל". כששי חיי מדבר על חיי המיניות שלו מופיעות ברקע תמונות אילוסטרציה של נשים בפוזיציות מיניות, מה שלא קרה במצב ההפוך כאשר הנשים מדברות על חיי המין שלהן לא מוצגים ברקע גברים בפוזיציות מיניות.

סטראוטיפ הרעיה-

הסטראוטיפ השמור לנשואות, לרווקות שגילן גדול מ-35 בערך ולדתיות. למרות שמרבית הרעיות יהיו נשים עובדות ולא עקרות בית, הבית עדיין יהיה מרכיב לא נפרד מחייהן. כבר בתחילת הראיון איתה, תמר (מהעונה השביעית של האח הגדול), ישר מספרת על עצמה שהיא לא יודעת לבשל, אך יודעת לנקות. גם אור בדומה לתמר ישר מספרת היא "אלופה" בהכנה של קובה. על אף היותן רווקות, תמר ואור מתאימות יותר לסטריאוטיפ הרעייה ופחות לסטראוטיפ הרווקה, תמר משום שהיא דתייה ולכן לא עוסקת בבילוי עם הרבה גברים ובמיניות, ואור (מהעונה השביעית של האח הגדול) משום שהיא מבוגרת מידי ולא ממש יפה. מצחיק לחשוב שכבר בתחילת הראיון הן עוסקות בתפקידיה של הרעיה האידיאלית- לבשל ולנקות.

סטריאוטיפ הפמיניסטית-

אור מספרת שהיא נתקלת עם בעיות במציאת זוגיות עם גברים ישראלים משום שהם נרתעים מה- "פמיניזם שלה". אור מספרת שגדלה בבית מסורתי ופטריאכלי שבו הנשים מנקות ומסדרות והגברים יושבים ונהנים,  ומכאן החלה לפתח את הגישה הפמיניסטית המתנגדת שלה. עד כאן נראה כי חלה התקדמות כלשהי בהצגתה של האישה לדמות פמיניסטית יותר וליברלית יותר, אך אור למעשה מייצגת את סטריאוטיפ הפמיניסטית שהיא למעשה "המכשפה". אור היא כלל לא דמות האישה החיננית הקלאסית, ובנוסף למראה שלה נראה מהראיון שהיא דיי רעה ואגואיסטית (רוע ואגואיזם מאפיינים את סטראוטיפ הפמיניסטית אך כלל לא את הפמיניסטית עצמה. אור ככל הנראה לא תזכה למצוא בן זוג בבית האח, מכיוון שהיא דעתנית מידי ולא יפה מספיק, ומשום שנשים פימיניסטיות לא יכולות למצוא אהבה כל עוד הן פימיניסטיות.

אמנם למרבה המזל בחלק מהתכניות כן ניתן לראות שינויים קטנטנים בסטיראוטיפים הנשיים המציגים נשים עובדות, בעלות קריירה, תחרותיות… כבר לא מדובר באותם הסטריאוטיפים הקדומים של "עקרות הבית" ויש מעט שינוי לטובה בהצגת סטריאוטיפ עצמו , אך למרות זאת הסטריאוטיפים עצמם ממשיכים להתקיים, אלא רק בתוספת שינויים קטנים ושיפורים בסטראוטיפ עצמו המתאימים אותו לימינו.

~קליפים~

Bad Day 

 

השיר "Bad Day" של הזמר הקנדי דניאל פוטר מדבר על יחסים בין שני בני זוג. על הבחורה עליה מדבר הדובר עובר יום רע/ תקופה רעה , ודובר השיר מנסה לגרום לה לחשוף את האמת ולהפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר.  בשונה מהשיר, בקליפ מתוארים בני זוג עתידיים שעדיין לא נפגשו, אך גם כאן מדובר בתוכן רומנטי וביחסים שבינו לבינה. 
בדומה לתוכן של השיר, גם כאן מתוארת סיטואציה של "יום רע" או תקופה רעה, רק כשכאן הסוף הוא אופטימי כששני הגיבורים שסבלו לאורך כל הקליפ בשגרה המשעממת ובעבודה המשעממת מצאו זה את זה בדרך הכי רומנטית והכי לא שגרתית כאילו שהם נועדו זה לזו.

ניתוח הקליפ-

הדנוטציה:

 

בקליפ נראים זוג צעירים החיים בנפרד זה מזו וללא כל קשר או היכרות ביניהם, אך נראה שבכל זאת קיים קשר כלשהו ביניהם המתבטא בשגרה דומה, ובעובדה ששניהם מרגישים בדידות. ממבט ראשון נראה שהדמיון בשגרת ההתארגנות שלהם, בשגרת היום שלהם, בבדידות שלהם, בעובדה ששניהם נמצאים באותם המקומות ובעובדה ששניהם מציירים. 

 

הקונוטציה:

בקליפ נראים זוג צעירים שנועדו זה לזו. העובדה שלשניהם יש שגרה דומה, העובדה ששניהם בודדים , ששניהם דומים ונמצאים באותם המקומות בזמנים דומים או שונים והעובדה ששניהם ממינים מנוגדים מגבירה את התחושה שמדובר בקליפ רומנטי העוסק במציאת אהבה בצורה הכי ספונטנית. בצירוף של השיר ברקע שמנגינתו נשמעת מסחררת ורומנטית והמילים "Bad Day", ניתן לקבל מצב המתאר בעצם את מהותה של האהבה כפי שחווים אותה בתרבות המערבית- לאחר יום רע רצוף משברים ותסכולים של עבודה קשה ושיעמום מגיעה נקודת האור והיא האהבה שמאירה את היום באור חיובי ואופטימי ומשנה את חייהם של הנאהבים מקצה לקצה. לרוב כאשר רואים בקליפ או סרט שני אנשים בודדים שמצפים לבן זוג/ אהבה ניתן להבין כי מדובר בקליפ / סרט רומנטי שבו הם ימצאו לבסוף את האהבה הנכספת ובדר"כ הם ימצאו אחד את השני.

 

 

 

המיתוס:

האהבה הפשוטה והמושלמת-  הקליפ "Bad Day" מציג אהבה שהיא החלום של כמעט כל אחד ואחת בחברה המערבית של ימינו: אהבה שהיא פשוטה, יפה, קסומה ומסחררת, אהבה שלא דורשת מאיתנו מילים וסיבוכים כדי להשיג אותה, אלא נוצרת מכוח חוקי הטבע שלפיהם לכל סיר יש את המכסה שלו, וכל אדם יכול למצוא בסופו של דבר את האחד המושלם בשבילו וכל זה קורה בצורה פשוטה קסומה והרמונית (שני אנשים שפשוט נועדו אחד לשני בלי סיבוכים מיותרים). אולם מדובר במיתוס היות ובחיים האמיתיים המצב רחוק שנות אור מכך.  בחיים האמיתיים אנשים נפגשים, מכירים, מנסים, רבים... דברים לא מסתדרים בצורה פשוטה ויפה כל כך לרוב. בנוסף, העובדה שבקליפ האהבה מפצה על הכל ופותרת את כל המשברים היא רחוקה מהמציאות, ולעיתים האהבה היא דווקא זאת שיוצרת משברים ובעיות. הקליפ "Bad Day" וקליפים וסרטים רבים נוספים הטביעו בחברה את מיתוס האהבה הפשוטה והמושלמת שהפך עם הזמן לחלומם הגדול ביותר של אנשים רבים בחברה המערבית, למרות שבמציאות הוא לעיתים ":Too good to be true"...

~סיקור ידוענים~

Celebritlies

מי לא רוצה להיות מפורסם? להיות ההוא/ ההיא שמופיע בטלוויזיה / על מגזינים / שעומד על במה עם קהל מתלהב של אלפי אנשים? מסתבר שהתשוקה העזה שלנו ל- "תהילה" הזאת היא למעשה רק תוצר של החברה התעשייתית שבה אנחנו חיים ושמטרתה היא לגרום לנו להוציא כסף על דברים שאנחנו לא צריכים. מה בדיוק הקשר? מוזמנים לגלול למטה ולקרוא.

מי אני? מה אני? למי אני דומה ושייך? עד לפני כמאתיים שנים השאלות הללו לא העסיקו את האנשים בחברה כמעט כלל. אם בעבר האנשים היו אנשי כפר קטנים ופשוטים שחייו בעולם לתקופה קצרה ביותר- (שלושים/חמישים שנים בממוצע, תלוי בתקופה), שעבדו אדמה למחייתם והאמינו באלוהים, בתקופה של ימינו האנשים חיים יותר וטוב יותר, חילוניים ועירוניים, וכתוצאה מכך עולה הערך של חיי האדם וכך גם החשיבות של ה-"אני" וה-"עצמי". כל אדם מנסה לעצב לעצמו זהות ע"י סגנון הלבוש שלו, קישוטים, התנהגות, תחביבים, רשתות חברתיות וערכים חשובים. כאשר האדם הוא זה שבמרכז, צריך למצוא מושא חדש לחיקוי שילכד את האנשים סביבו ויהיה בדמות של אדם- אלה הסלבריטיז.

אז איך קשור כל זה לכסף?
עם הניתוק של האנשים מהמבנים החברתיים של הכנסייה, המשפחה והאדמה שהיו להם בכפר אל חיי הניתוק והעבודה הקשה בעיר הענקית והזרה, תעורר הצורך של האנשים בהגדרה עצמית מחדש. במקביל, מטרתם של בעלי המפעלים הייתה להרוויח כסף באמצעות מכירה של המוצרים אותם הם מייצרים. לכן כדי לשכנע את האנשים להוציא כסף על המוצרים, נוצרו אלילי הצריכה המזוהים עם החברה הקפיטליסטית החדשה. אלילי הצריכה שהם אנשים עם המון זמן פנוי והרבה מאוד כסף,מחנכים אותנו הפועלים הפשוטים, שעם עבודה קשה והרבה מאמץ גם אנחנו יכולים להרוויח הון ולהיות מצליחים, יפים ומוכשרים כמוהם. הרצון שלנו לשאוף להיות ולהיראות כמוהם, גורם לנו לצרוך מוצרים ותכשירים שאנחנו לא צריכים בכדי להידמות ולהיות מצליחים ומאושרים כמו הסלבריטאים ואלילי הצריכה. כמובן שמדובר בשקר גדול ויפה, מכיוון שכסף לא מסוגל לקנות אושר, ומכיוון ששום דבר לא יפה ומושלם, גם לא אצל הסלבריטאים שמסתירים את הפגמים שלהם היטב מאוחורי אור הזרקורים.

אם מסתכלים לאורך ההיסטוריה, אז ניתן לראות שבהתחלה אנשים העריצו את המנהיגים של השבט שדאגו להם למחייה ולאוכל, אחר כך את האלים שהביאו איתם את הערכים, את המוסר ואת החוקים, (ואת החיים עצמם כמובן), בהמשך את המלכים שדאגו לפיתוח הממלכה, אחר כך את הדת שהסיטה את תשומת לבם מקשיי החיים, ועם ההתפתחות של הרנסנס והנאורות,ההשכלה, הנאורות והאומנות הפכו למושא ההערצה החדש עבור האנשים. אם בעבר ניתן לראות שמושאי ההערצה היו אנשים/דברים שהיו קשורים בגורלם של האנשים/ ערכים נאורים וחשובים שהפכו את העולם לטוב יותר, אלא שבימינו נדמה שמה שחשוב יותר מהערכים אלו חיי המותרות. מה הזמרת X לבשה בטקס קבלת פרסי הגראמי, כמה כסף יש לשחקן Y בחשבון והאם פליטי הריאליטי  T ו- V הם זוג (הם נראים כל כך טוב ביחד!) נהיו שאלות הרות גורל עבור האנושות. במקום להתרכז באיך לחיות את החיים שלנו אנחנו עסוקים בחיים של אחרים, במקום לקדם מטרות חברתיות חשובות אנחנו מתרכזים באיך להיראות טוב ו"להצליח" כמו _________. בעידן הסלבריטי נראה כי השטחיות תופסת תאוצה, שהערכים החשובים באמת מוחבאים היטב מתחת לשטיח הקפיטליזם שמעודד צריכה לא נבונה ושטחיות. תופעת פליטי הריאליטי שמפתחת תרבות של כלום ושום דבר, תרבות שבה מספיק להשתתף בתחרות טלוויזיה כדי להפוך לעשיר ומפורסם. מפעל חיים, עבודה קשה, השקעה לאורך זמן ורצינות הם כבר מזמן נחלת העבר. היום בעולם תרבות הסלבריטי האושר וההצלחה יכולים להגיע לכל אחד רק עם קצת מזל וקצת שכל. 

לאונרדו דה וינצ'י- צייר  ומדען מוכשר ומפורסם מתקופת הרנסנס

שי חי- אחד מכוכבי עונה 7 של האח הגדול ישראל

אך כמו כל דבר בחיים, לא הכל לגמרי שחור ולבן. ניתן לראות סלבריטיז רבים שמנצלים את כוחם, השפעתם כספם ואת התקשורת כמובן למטרות חברתיות חשובות. ישנם שחקנים מפורסמים שמתנדבים בעמותות ונותנים דוגמה אישית, כוכבי ריאליטי שמביאים איתם אג'נדה חברתית שאותה הם מנסים לשווק בתכנית, שחקנים מפורסמים רבים שלוקחים חלק בסרטים ביקורתיים ובכך מסייעים בשיווק של הסרט (מי לא רוצה לראות את __________ בסרט החדש?!) . במקרה זה דווקא מהתרבות הפופולארית והשטחית ניתן להפיץ ערכים שהם מעבר לפרסום ולהערצה.

אופרה וינפרי- סייעה לתלמידות בדרום אפריקה לרכוש השכלה אקדמאית

אמה ווטסון- פעילה  בעמותת HE FOR SHE לשיוויון בין המינים

טל גלבוע- מקדמת טבעונות

טום הנקס- פעיל עבור זכויות להט"ב בארה"ב ופעיל סביבתי (קיבל ב- 2016 את עיטור הכבוד הנשיאותי)

טוני בנט- שותף בהקמה וניהול של בית ספר לאומנויות בארה"ב

שאקירה- תרמה כסף להקמה של בתי ספר בקולומביה

~מסרוני סלולר XD :) ~

מ☺רונים ☺לולרייםםםם XD ♥😹

לאט לאט עם ההתפתחויות הטכנולוגיות של המאה העשרים וכניסת האינטרנט חיינו השתנו ללא הכר. העולם שלנו הפך לקל יותר, פשוט יותר, נגיש יותר ושונה יותר. עם כניסת המסרונים הסלולריים (SMSׂ) לחיינו ובהמשך גם ה- Whatsupp , Facebook, Email, Messenger, בלוגים,  ושאר הרשתות החברתיות המקיפות אותנו,  גם סגנון הכתיבה והדיבור שלנו עברו שינוי ניכר מבלי ששמנו לב כמעט, וכמו לכל דבר בחיים, יש לכך גם יתרונות וגם חסרונות XD ☺

הודעות הטקסט התחילו תחילה כתקשורת א-סינכרונית. בגלל האיטיות שבשליחה ובקבלה של המסרים לקח זמן להודעה עד שהתקבלה ביעד ועד שנשלחה תשובה חזרה, ולכן ההודעות היו מנוסחות כמכתב- טקסט מוקפד ומדוקדק יותר וסימני פיסוק, בדיוק כפי שנראו מיילים / מכתבים/ מברקים. עם הזמן שעבר והטכנולוגיה המתפתחת כיום אנחנו מסוגלים לתקשר באמצעות הודעות הטקסט בצורה שהיא כמעט סנכרונית: בזכות המהירות בשליחה והקבלה של הודעות בימינו, אנחנו מסוגלים להתכתב זה עם זה כמעט באותו הקצב שבו אנו מדברים פנים מול פנים או בטלפון, לכתוב הודעה ולקבל תשובה חזרה תוך מספר שניות. התכתבות בצורת שיחה זורמת. גם המהירות של התקשורת הא-סנכרונית השתפרה פלאות הודות לאינטרנט ( מיילים) .

 יתרון נוסף של התקשורת באינטרנט מלבד המהירות של ההודעות המאפשרות תקשורת סנכרונית ע"י התכתבות שנחשבה בעבר ללא-סנכונית, היא העובדה שאנחנו לא חייבים לקבל מידע זה על סמך זה רק באמצעות הודעות. באמצעות התקשורת הא- סנכונית ברשתות החברתיות והשארה של סטטוסים, תגובות, ותמונות אנחנו יכולים לקבל מידע אודות אנשים שלא היינו נחשפים לו בדרך אחרת. בנוסף,  אנחנו יכולים לשלוט גם בכמות הנמענים להם אחנו מעבירים את המסרים אודותינו, ואנחנו יכולים לבחור אם לשתף את כל רשימת התפוצה או רק אדם מסויים אחד.

אך כמו שכולנו יודעים בחיים - שום דבר אינו מושלם. אמנם הצלחנו להגיע למהירות מפליאה בשליחה ובהעברה של הטקסט, והצלחנו להפיץ מידע לקהל רחב יותר מאי פעם, אך שום דבר לא יצליח להחליף את ההבעות הפנים, את הגוון של הקול ואת האינטונציה שבשיחה פנים מול פנים או בטלפון. 
 הודעות הטקסט מאפשרות לנו להתחבא מאחורי מסך המחשב כשאנחנו מדברים, ולהימנע מלחשוף רגשות ותחושות. כדי להקל על התקשורת ולהפוך את השיחה למעט יותר טבעית המציאו את הכתיבור.

אף על פי שהכתיבור לא מחליף כלל את השיחה האידיאלית בין אנשים, הוא בהחלט מקל על השיח. באמצעות שימוש מוגבר בסימני פיסוק !!!! , שימוש מוגבר בקיצורים / ביטויים ומילים ב ENGLISH, הכפלת אותיות כדי להביע רגשותתתתת, ואימוטיקונים ❤😵😂 ניתן להביע קצת יותר רגשות ואינטונציה מטקסט רגיל, למרות שזה עדיין רחוק מלהיות פתרון מושלם.


בטקסט מתווך מחשב  כותב הטקסט תמיד יכול לזייף הבעות פנים ולהשתמש באימוטיקונים שלא תואמים את מה שהוא באמת מרגיש, וגרוע מכך- דרך הטקסט הוא לא מסוגל כלל לראות את פניו של הנמען, מה שיגרום לו לומר דברים שלא היה אומר לאותו אדם לו היה רואה אותו והיה רואה את הרגשות שלו ואת האופן שבו הוא מגיב לדברים באמת. בעוד ששיחות פנים מול פנים "מתאדות" תוך שנייה ומתועדות רק בזיכרון שלנו, אסאמסים, מיילים והודעות Whatsupp יכולות להישאר רשומות לנצח ולאגור עלינו מידע אישי לא נעים.

בעייה נוספת בשיחות דרך הרשתות החברתיות והסלולארים היא הירידה ברמה של המשלב הלשוני של הטקסט. המהירות שבה נדרש מאיתנו להגיב להודעות ופוסטים, המגבלה של כמות התווים באסאמסים והרצון לא להעיק עם הרבה מלל גורמת לירידה ניכרת במשלב הלשוני ובעושר של השפה. אם בעבר טקסט כתוב היה רק מכתב, מברק, שירה בה שילבנו מטאפורות וציורי לשון, ספרות בה תארנו עולם שלם ורגשות בעזרת תיאורים מילוליים, מאמר מדעי מעמיק , עיתון המתאר בהרחבה את מה שקורה או ספר עיון מורחב, כיום הטקסט האינטרנטי המקוצר הוא השולט, והניסיון להעביר המון תכנים במעט מילים הוא הדור החדש בתחום התוכן הכתוב. בעזרת קיצורים : I 💗 U ,  אמל"ק , 4U ועוד,ובאמצעות שימוש בסלנג של השפה הדבורה ובשאר מאפייני הכתיבור, ניתן לקצר משמעותית את התוכן באינטרנט על חשבון האיכות.

כ- "ילידה דיגיטלית"  אני רגילה מגיל צעיר לכתיבה ולשפה הנדרשת ברשת לטובה ולרעה. מצד אחד פיתחתי קישורים מרהיבים כדי לעמוד בשטף המידע ובמהירות שבה הדברים מתנהלים ברשת, אך מהצד השני נהייתי חסרת סבלנות לתכנים הכתובים במשלב לשוני גבוה וכאלה הכתובים באופן הנחשב "מיושן". מצבי נחשב טוב יותר משל הרבה בני גילי שאינם צורכים ספרות ואינם מתעניינים בשום טקסט כתוב שאינו הודעות טקסט, מידע רכילותי או פוסטים בפייסבוק. כמובן שאני מדברת פה על קבוצה אחת מתוך קבוצת הילידים הדיגיטליים וממש לא על כולם, אך ניתן לראות בכל זאת כיצד התופעה מתרחבת ומחריפה בעיקר בקרב הילדים הצעירים יותר. 

~חדשות ספורט או לא להיות~

"RACE" בגרמניה הנאצית

(צילום לני ריפנשטל)

האיצטדיון האולימפי בברלין

אוליפיאדת ברלין 1936- תצוגת הפאר של האימפריה הנאצית. מרבית מדינות העולם מתכנסות באיצטדיון הגרמני העצום כדי לצפות בהישגיהם המדהימים של הספורטאים הטובים ביותר בעולם, ובייחוד באלה של הגזע הארי. האולימפיאדה שימשה את מערכת התעמולה של גרמניה לצורך העלאת המורל של העם הגרמני, אך מטרה זו לא בדיוק צלחה.

 לני ריפנשטל שהייתה הבמאית שסיקרה את האולפמיאדה יצרה ביחד עם שר התעמולה הנאצי את הסרט "אולימפיה" שיצא בשני חלקים והציג בו את "היופי והשלמות" של הספורטאים הגרמנים "המושלמים". אך לא הכל היה מושלם עבור הגרמנים, הגרמנים שרצו להציג תדמית חיובית של עצמם בעיני שאר מעצמות העולם נאלצו להימנע מלפגוע במשתתפים מה"גזע הנחות" ואפשרו להם להשתתף בתחרויות, אך עם זאת הושפלו השחקנים האלה. ג'סי אוונס רץ מוכשר אמריקאי הצליח לערער את התאוריה הנאצית כאשר הראה לעולם ובייחוד לגרמניה איך רץ שחור מצליח להשיג ארבע מדליות זהב באולימפיאדה אחת ולנצח את "שלמותו" של הגזע הארי. בכתבה זו אסקור את התמודדותם של  המשתתפים באולימפיאדה עם דגש על הספורט כמחזק תחושת לאומיות ועל הספורט ככלי מחאה.

ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין (צילום לני ריפנשטל)

רץ גרמני באולימפיאדת ברלין (צילום לני ריפנשטל)

לאומיות מהי?

לאומיות, קבוצת אנשים שלא מכירה אחד את השני באופן אישי אך חולקת את אותה המסורת, היסטוריה, טריטוריה, אמונה דתית / אידיאולוגית, שפה וכו'... באמצעות תחושת הלאומיות שומרת הקבוצה על אחדותה ויחודה, ספורט היא אחת הדרכים הבולטות לחיזוק תחושת הלאומיות. ניתן לחזק את הלאומיות באמצעות הספורט ע"י ייצוג המדינה בתחרויות ספורט מול מדינות אחרות, באמצעות חפיפה בין ענף ספורט מסויים לזהות לאומית, זיהוי סגנון משחק מסויים כאופי לאומי או הפיכת אירוע הספורט ליום חג לאומי. 

מטרתה העיקרית של אולימפיאדת ברלין הייתה לחזק את תחושת הלאומיות בקרב העם הגרמני ולהוכיח לגרמניה ולשאר העולם שהגזע הגרמני הוא הכי טוב , נעלה ומוצלח, מטרה שכשלה בסופו של עניין עם זכייתו שת ג'סי אוונס בארבע מדליות זהב באולימפיאדה. 

אולימפיאדת ברלין הייתה חגיגה עצומה עבור העם הגרמני, ובעיקר עבור המפלגה הנאצית שהפכה ללאום החדש של גרמניה. הסרט אולימפיה היה אמור לחזק את הלאומיות בקרב העם הגרמני, והאצטדיון והספורטאים נועדו כדי להשוויץ ב"יופיה" של האימפריה הנאצית מול המדינות האחרות . 

(צילום לני ריפנשטל)

לני ריפנשטל מתעדת את האולימפיאדה

כמו הגרמנים, גם שאר המדינות שלקחו חלק באולימפיאדה התמודדו על התהילה שתחזק את תחושת הלאומיות שלהם במשחקים. למרות הגזענות הרבה כלפי שחורים בתוך ארה"ב, ארה"ב לקחה איתה לאולימפיאדה עשרה אתלטים שחורים מכיוון שהיו ספורטאים טובים והיה להם סיכוי להביא לארה"ב ניצחון שיחזק את תחושת הלאומיות של ארה"ב מול העם הגרמני. האתלטים השחורים האמריקאים אכן הביאו תהילה לאמריקה כאשר הם זכו בשש מדליות זהב, ארבע מהן הושגו ע"י ג'סי אוונס.

מדליית זהב לאוונס

ספורט ככלי מחאה:

אולימפיאדת ברלין היוותה מעמסה כבדה על ג'סי אוונס המסכן. מצד אחד כספורטאי מוכשר שעובד קשה ומתעמל כל יום מספר רב של שעות במטרה להתמודד באולימפיאדה, וויתור על ההתמודדות באולימפיאדת ברלין תפגע קשות בקרירה שלו כספורטאי (אולימפיאדה היא הזדמנות כמעט חד פעמית עבור ספורטאי, אם יחכה לאולימפיאדה הבאה גופו כבר יספיק להזדקן והישגיו יהיו פחות טובים), אך מצד שני כדמות מפורסמת (אלוף ארצי) המייצגת את קהילת השחורים בארה"ב משמעות ההשתתפות באולימפיאדה תהייה קבלה ותמיכה באידיאולוגיה הנאצית הגזענית. לאחר מחשבות עמוקות בנושא תוך כדי הפעלת לחצים על אוונס משני הצדדים, החליט אוונס להשתתף באולימפיאדה כמחאה, ולערער את האידאולוגיה הנאצית ע"י השגת מדליות זהב. אוונס אכן הצליח במשימתו, בעזרת כישרונו הרב ועורו השחור הצליח לקדם מחאה אישית מוצלחת כנגד המעצמה הגרמנית (מחאה שאמנם לא הצליחה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע את מותם של מיליוני אנשים במלחמת העולם השנייה, אך הצליחה לערער ולו במעט את תורת הגזע הגזענית של היטלר.) האגדה גם מספרת כי לאחר זכיתו של אוונס היטלר עזב את האולם על מנת שלא יצטרך ללחוץ את ידיו של אוונס ולהכיר בטעותו. 

אוונס באולימפיאדת ברלין 1936

במהלך המשחקים ג'סי אוונס התיידד עם הספורטאי הגרמני לוץ לונג שהיה יריבו לתחרות, מעין מחאה נוספת שנועדה להוכיח כי למרות התחרות אפשר לשמור על יחסים טובים של חברות וכבוד. חברות זו שימשה גם את לוץ לונג במחאה הקטנה שלו כנגד המפלגה הנאצית, כאשר סייע לאוונס להימנע מפסילה בקפיצה לרוחק כשיעץ לאוונס לסמן את קו הזינוק במגבת ובכך גרם לאוונס לנצח אותו בתחרות. לונג תמך באוונס, וידע כי נצחונו של אוונס בתחרות יעזור להוכיח שהתורה הנאצית היא שגוייה ומטופשת. לצערי הרב ידידותם של לונג ואוונס הייתה קצרה, מכיוון שלונג נהרג במלחמת העולם השנייה כשנשלח להילחם בחזית. אוונס אמר על לונג:  "גם אם תתיכו את כל הגביעים והמדליות בהם זכיתי, הם לא יתקרבו לכדי הידידות בת 24 הקאראט ביני לבינו. היטלר בוודאי השתגע כשראה אותנו מתחבקים ככה. החלק העצוב בסיפור הוא שמאז לא ראיתי אותו יותר, הוא נהרג במלחמת העולם השנייה"

ג'סי אוונס ולוץ לונג- חברות אמיצה

ג'סי אוונס הפך אמנם לסמל בינלאומי להתרסה של ספורטאי מוכשר כנגד השלטון הנאצי הדיקטטורי, וזכה לאהדה רבה מצד יושבי האצטדיון באולימפיאדה שהריעו לו על זכיותיו, אך הוא עדיין לא זכה לקבלת פנים חמה במדינתו הגזענית. "כשחזרתי למולדתי, לאחר כל הסיפורים על היטלר, עדיין לא יכולתי לשבת בקדמת האוטובוס; הייתי חייב ללכת לדלת האחורית. גם לא יכולתי לגור היכן שרציתי. אמנם לא הוזמנתי ללחוץ את ידו של היטלר, אך גם הנשיא בבית הלבן לא הזמין אותי".

עצוב לי כל כך שספורטאי שניסה להילחם בגזענות במדינה זרה ולערער את התיאוריה הנאצית סבל מגזענות קשה במדינתו שלו. הסיפור שלו מראה את כוחו של הספורט כפלטפורמה למחאה חברתית ולגאווה לאומית. הישגיו של אוונס תועדו ברובם ע"י לני ריפנשטל שהייתה במאית ראשית במערכת התעמולה הנאצית.